“ספר שכתוב כמו קומדיה רומנטית מצחיקה ומפולפלת בשילוב פנטזיה . הזמן טס לי עם המון שעשועים וחומר למחשבה.
הגיבורה סשה זית , פסיכולוגית רגישה שדומה קצת לסוסה והיא מלאת רוח קרב וחן נעורים חוזרת מטקסס ומוצאת בארץ משפחה חדשה שלא חלמה עליה שאיתה היא יוצאת למסע של גילוי עצמה והבאת אושר ושמחה לעולם, ומה יותר כייפי רומנטי מלעשות את זה עם בן זוג אלוהי..
השפה היא קומפוט של דימויים מקסימים למשל: "תמונת נוף קוטפת נשימה" או "החשש התגנב ללבי על רגלי כנרית" ועוד ועוד. עולם הדימויים של הספר שקשור בסוסים עשיר, מצחיק ועולה על גדותיו או על הסוס..
הספר קליל אבל העלילה והדמויות לגמרי נכנסו לי לווריד.. האושר הוא לא דבר שאנחנו יודעים באמת איך להשיג אותו או גם כשכבר מתמזל לנו כמו באגדות, איאפשר לקבל אותו בלי לפענח סודות בתוכנו ולהשתחרר מלחצים ופחדים.
סשה זית מקבלת ירושה וחיים חדשים על מגש של כסף -נחלה ששווה הון עתק בשפלה- אבל עובדת קשה בשביל להאמין שמגיע לה באמת לזכות בה, ולאט לאט צוברת ביטחון עצמי והערכה עצמית.היא גם עוברת מסע מרגש מאישה דיי בודדה וחסרת ביטחון שלא ממש מצליח לה בגלל המראה שלה לאישה חזקה ונחשקת שלא מוכנה להיות פחות מאישה ובת זוג שוות זכויות.
בהתחלה חשבתי שזאת מין אגדה פמיניסטית אבל לאה עיני ,שכותבת מקסים , אומרת שצריך להיות קודם בנאדם שיודע לאהוב ולקבל את עצמך בשביל לאהוב את העולם ולקבל אחרים .
הסיפורים על טקסס הזכירו לי סרטי אנימציה אמריקנים אבל כל הספר הוא שילוב של צבעים קולות ושל סגנונות כמו פארודיה עם ריאליזם עם אגדה ומתח ובלי סוף הומור .ספר שלא כתוב כמו אף ספר שקראתי עד היום!
קראתי אותו בכמה שעות רצוף. וחוץ מזה שהתאהבתי בהירון הגיבור וקינאתי בסאשה !!! והתמוגגתי נהניתי מכל דף, הרגשתי שהספר ממש מדביק אותי בשמחת החיים שלו ושל איני מרוב שהוא רואה את הצד החיובי והחכם של החיים. ממליצה בענק!”

“ציפיתי ליותר לאור הביקורות וספרה "ורד הלבנון" והתאכזבתי קשות.
ההתחלה מבטיחה, כמה פרקים על החיים כמהגרת בארה"ב, הדמויות המאכלסות את אל פאסו והשתלבותה של הגיבורה במקום.
עד שמגיעה הצוואה הקוראת לחזור למושב נוב ליד עשרת.
כאן כבר הכתיבה משתבשת,העלילה הופכת לשבלונית, הגיבורה נעלמת בסבך דמויות סטנדרטיות( ראש המועצה) ו"מיוחדות". לא אקלקל לאלו שרוצים לקרוא.
התפניות סתמיות והסיום של הפלונטר בעלילה הוא בנוסח , דאוקס אקס מכינה"( האל מהמכונה), חזון שלום חברתי סוציאלי.
כשגמרתי את הספר , שאלתי את עצמי האם אחשוב עליו יותר מדי? האם יש סיכוי כי חזון אדם סוס ימצא שורשים בהרהורי? והתשובה היא שלילית. הרגשתי שזה פטנט למצוא יחוד לכתיבה.
המבחן הוא פשוט : אם אותם סוסים או קנטאורים היו בני אדם שפועלים באותה דרך ובאותן נסיבות, הספר היה מעורר יותר אמון.
היתה לי הרגשה כי הספר נתקע בכתיבה והפתרון היה שבלוני : כל פרק בין שלושה לארבעה עמודים. לכאורה להקל על העיכול או הדגשת הרעיון שאיננו, ובפועל הרגשה של ניתוק של הכותבת או טכניקה של כתיבת לגו .
עד הסוף לא הבנתי מדוע רק סוסים מייצגים אצילות יושרה וכל התכונות הטובות.ואצלינו אין ?
איך אומרים בלבנונית " נו שויין"”

“היו לי ציפיות במיוחד לאור מועמדותו של הספר לפרס ספיר.
פנטזיה, מיתולוגיה, דמיון ומציאות מהולים זה בזה באופן הזוי.
סגנון הכתיבה משתנה.
את ההומור לא מצאתי.
לא אהבתי.”