ציפיתי ליותר לאור הביקורות וספרה "ורד הלבנון" והתאכזבתי קשות.
ההתחלה מבטיחה, כמה פרקים על החיים כמהגרת בארה"ב, הדמויות המאכלסות את אל פאסו והשתלבותה של הגיבורה במקום.
עד שמגיעה הצוואה הקוראת לחזור למושב נוב ליד עשרת.
כאן כבר הכתיבה משתבשת,העלילה הופכת לשבלונית, הגיבורה נעלמת בסבך דמויות סטנדרטיות( ראש המועצה) ו"מיוחדות". לא אקלקל לאלו שרוצים לקרוא.
התפניות סתמיות והסיום של הפלונטר בעלילה הוא בנוסח , דאוקס אקס מכינה"( האל מהמכונה), חזון שלום חברתי סוציאלי.
כשגמרתי את הספר , שאלתי את עצמי האם אחשוב עליו יותר מדי? האם יש סיכוי כי חזון אדם סוס ימצא שורשים בהרהורי? והתשובה היא שלילית. הרגשתי שזה פטנט למצוא יחוד לכתיבה.
המבחן הוא פשוט : אם אותם סוסים או קנטאורים היו בני אדם שפועלים באותה דרך ובאותן נסיבות, הספר היה מעורר יותר אמון.
היתה לי הרגשה כי הספר נתקע בכתיבה והפתרון היה שבלוני : כל פרק בין שלושה לארבעה עמודים. לכאורה להקל על העיכול או הדגשת הרעיון שאיננו, ובפועל הרגשה של ניתוק של הכותבת או טכניקה של כתיבת לגו .
עד הסוף לא הבנתי מדוע רק סוסים מייצגים אצילות יושרה וכל התכונות הטובות.ואצלינו אין ?
איך אומרים בלבנונית " נו שויין"
