"רציתי לפגוע בו, בג'נטלמן הזה שזרק את הלבנה ופגע בחיילת בפנים. רציתי לגרום לו פגיעה רצינית, כי הרגשתי שמגיע לו.
הרגשתי שמגיע לכולם.
אז דרכתי לבחור על האצבע.
באותו רגע, כמובן, אמרתי, 'ואוו, אני חושב שאנחנו עוברים את הגבול'. אבל התשובה על זה היתה להפך: אנחנו במלחמה.
הם פוצצו את ניו יורק, ומאותו רגע הכל מותר.
כאילו, הם מפוצצים לנו בניינים, הם הורגים לנו אנשים, אז אתה מבין, בא לקרוע להם את הצורה".
במוקד הבלדה של אבו גרייב עומדים מעשי התעללות באסירים עיראקיים בכלא אבו גרייב, שתועד במצלמות המתעללים, חיילים אמריקאים.
הכלא הענקי הזה, שבימי הדיקטטורה של סדאם נמקו בו רבבות, עונו ונרצחו, שב להיות גיהינום לאלפי עיראקים שנכלאו בו בידי מי שבאו כביכול לשחרר את ארצם: האמריקאים ובעלות בריתם.
התצלומים נחשפו באפריל 2004, פורסמו בכל רחבי תבל, וגילו את קלונה האפל, את הברוטליות של המלחמה בעיראק.
בספרם של גורביץ' ומוריס אין אפילו תצלום אחד.
הוא מספר במילים את הסיפור האנושי, האוניברסאלי, וגם את הסיפור הפוליטי שמאחורי התיעוד הוויזואלי הסנסציוני הזה, ובזה ערכו וכוחו.
הוא מתעד איך מתגלגלים גלגלי השיניים של מנגנוני העוצמה הפוליטית והצבאית, האישית והמוסדית ממרום הצמרת האזרחית והפיקוד הצבאי עד לחייל הזוטר, שהופך בהדרגה ומבלי דעת לקלגס ולחיית אדם.
המסתכל בתצלומים רואה את המענים ואת המעונים, את המשפילים ואת המושפלים, וצמרמורת אוחזת אותו.
גם קורא הספר מזדעזע, אבל הוא נדרש לעשות צעד נוסף: לתפוס בשכלו את הבלתי נתפס, להתמודד התמודדות תבונית ומוסרית עם אחת האמיתות הקשות ביותר של החברה המודרנית, בעתות שלום, ובעיקר בעתות מלחמה: האמת של ממלאי הפקודות, של מי שבעיני עצמם רק "עושים את עבודתם", ואינם אלא "בורג קטן" במנגנון ענקי שאין הם מנסים עוד להבינו.
הקורא הישראלי יגלה שהספר המרתק הזה, המדויק והחכם, מאפשר להבין גם משהו מן הסיפור שלנו כאן.