ספרו של רון זהר מגולל את סיפורו של שריונאי בגדוד טנקים סדיר במלחמת יום הכיפורים. זהו סיפור של לוחם מן השורה, שחווה את קרבות השריון הקשים בימים הראשונים ללחימה, שעה שגדודו, כמו כל צה"ל, היה שרוי עדיין בהלם הפתעת המלחמה.
רון זהר מיטיב לתאר את רגעי החרדה של הלוחמים בעת לחימתם בשריון האויב, בהיותם נתונים תחת מטר ארטילרי או אש נגד-טנקים של החי"ר המצרי. תחושות אלה שזורות ברגעי הסיפוק של הצלחה בלחימה ובעצב על אובדן חברים בקרב. כל זאת שעה שהגדוד הלך ונשחק בקרבות הבלימה. ובלשונות של המחבר:
[...] למעשה, המוות לא ריחף באוויר. הוא הפך לחלק מאיתנו. היה ניכר בעיני האנשים, בצורת הליכתם, בדרך בה דיברו איש עם רעהו. היה ניכר באיפוק, בשקט, במבטים המושפלים. חששנו להביט זה בעיני זה. חששנו לכעוס, לרגוז ולקלל. ויותר מכל פחדנו להזכיר את המלה מוות.

רון זהר נפצע קשה ביום החמישי למלחמה.