1
מצחיק, שהדבר הראשון שעשיתי אחרי שנפרדנו היה לנסוע לחפש את אביגיל. אחרי שכבר אמרנו הכול ולא כלום, ישבנו שותקים במרפסת. הוא כיחכח בגרונו כמה פעמים כמו שנהג לעשות כשהיה נבוך או כשניסה לשנות אווירה וכל כחכוח שלו נשמע כמו רווח של מקלדת.
"רוצה מנגו?" הוא שאל, "עברתי בבוקר אצל הירקן והבאתי כמה."
מנגו זה הפרי היחידי שאני מסכימה לאכול טרי. המחווה הקטנה הזאת, דווקא עכשיו, היתה קצת כמו הפסקת אש, אלא שגם אש לא היתה בפרידה הזאת.
"למה לא?" חייכתי אליו חיוך עייף ולשנינו הוקל קצת שהנה, נסיים את זה בצורה תרבותית ונעימה, וכבר שמעתי את עצמי מסבירה לאמא שזה היה לגמרי הדדי ואפילו ישבנו במרפסת ואכלנו מנגו ממש אחרי שזה נגמר. אמא בתמורה זימזמה לי בראש רק לא לפלוט את זה חס וחלילה ליד סבתא שגם ככה המצב שלה לא משהו, ורק זה חסר לה עכשיו לשמוע. הוא הלך למטבח, שמעתי אותו פותח את המקרר וסוגר אותו ושוב מכחכח קצת בגרון. מתחת לדירה שלנו שיפצו את הכביש וריח חזק של אספלט חם ומנגו התפשט במרפסת. העיניים שלי התחילו להתרוצץ. את מובייל הזכוכית הכחול שתלוי מהתקרה הוא קיבל במתנה ליומולדת מלילוש ואלון. הגמדים הקטנים שבעציצים הולכים אלי, ניצן קנתה לי אותם ליומולדת. הוא יכול לקחת את ספות הקש המגעילות האלה אם הוא רוצה, אבל אני לוקחת את השטיח מאיקאה.
בדיוק כשעמדתי לעבור לחלוקת חפצי הסלון, שמעתי אותו מקלל פתאום.
"הכול בסדר?" צעקתי לו מהמרפסת.
"מה?" הוא צעק מהמטבח.
"הכול בסדר?"
"כן! אני... אה... נחתכתי. אני שם פלסטר ואני בא."
נשענתי לאחור על ספת הקש, שבליבי כבר הורשתי לו, ולא העליתי על דעתי לבוא למטבח לראות מה בדיוק הוא עשה לעצמו עם הסכין. היה לי נחמד לתת לעיניים לפקח על העבודות בכביש, לדבר איתו ככה בצעקות מהמרפסת למטבח, כמו שאנחנו מדברים כבר יותר מדי זמן. אחרי מאה שנה הוא חזר, הניח את המנגו החתוך בקליפתו על השולחן, ונשען על אחותה התאומה של ספת הקש מולי. הפלסטר שלו היה מודבק עקום בדיוק ליד החתך ונשאר נקי להפליא. השתדלתי לא לבהות בדם שנקווה לבריכה קטנה בשכבה העליונה של העור שלו והחל את דרכו לרצפה בטפטופים. הוא ניסה לנהל איתי סמול טוק. הירקן שוב העלה את המחירים, צה"ל יוצא מהרצועה, חמסין. אני ניסיתי להתגבר על דחף משונה להתיישב עליו ולסדר לו את הפלסטר. במקום זה הינהנתי וחייכתי והרגשתי מטופשת.
"איך סבתא שלך מרגישה?" הוא שאל.
"סבתא בסדר, כלומר הסרטן לא הלך לשום מקום, אבל הרופאים מדברים על זה שלא כדאי שתתחיל טיפול כימותרפי בגילה. אבל אתה יודע איך סבתא רינה, היא בחיים לא מקטרת. מה שכרגע מטריד אותי זה שהיא הפסיקה לישון."
"באמת?" הוא נראה מתעניין. סיפרתי לו על הביקור האחרון בבית–החולים.
אמא הזהירה אותי מראש שסבתא מדברת קצת שטויות כי כבר ארבעה ימים היא לא מצליחה להשלים מחזור שינה. כשישבתי ליד מיטתה בבית–החולים היא היתה צלולה כתמיד, סיפרה לי על המטבח החדש של חיותה שנכנס לה איזה ג'וק לראש לבשל אוכל תאילנדי מאז שהיא ונחמן היו בטיול המאורגן למזרח הרחוק. היא קנתה שם בשוק כל מיני תבלינים וכפות מיוחדות ומקלות אכילה ועשתה איזה סדנה עם שף תאילנדי שהיתה כלולה בדיל. כשהם חזרו מתאילנד, הג'וק עדיין לא יצא לחיותה מהראש והיא הזמינה ארכיטקט שיעצב לה מטבח חדש שייראה קצת תאילנדי והוציאה עליו הון תועפות, "ואם את שואלת אותי," סבתא הוסיפה, "זה הכול בגלל שלנחמן לא עומד כבר שנה. הוא כבר בן שבעים ושתיים אז היא לא יכולה ממש לכעוס עליו, אבל אני מכירה את חיותה מגיל אפס ואם היא היתה שואלת אותי הייתי אומרת לה שעדיף לה להשקיע את הכסף שלה בכדורים האלה, נו איך קוראים להם?"
"ויאגרה," עניתי.
"ויאגרה," היא חזרה אחרי, "אבל היא לא שאלה אותי."
צחקתי ומזגתי לה עוד כוס מים. היא באמת נראתה עייפה. כשנתתי לה נשיקה וקמתי ללכת היא תפסה לי פתאום את היד ואמרה לי, "ממינקה, אני צריכה לבקש ממך משהו."
"מה שאת רוצה," אמרתי. ציפיתי שתבקש שוב שננסה לשכנע את אמא להכיר גברים באינטרנט, או שאני אוודא שניצן עושה בדיקות איידס מדי פעם.
"זה יישמע לך מוזר ממינקה, אבל אני צריכה שתסמכי עלי. רק ממך אני יכולה לבקש."
"נו, סבתא, מה?"
"אני רוצה שתמצאי את אביגיל."
לקח לי רגע להבין על מה היא מדברת.
"אביגיל המוכרת פרחים?" השתוממתי, "כבר שנים לא ראיתי אותה."
"או, זה בדיוק העניין, אף אחד לא ראה אותה שנים. היא נעלמה לה יום אחד בלי לגלות לאן," חייכה אלי סבתא רינה חיוך ממתיק סוד, "אבל את זה את תוכלי לגלות. בזה את עובדת, לא? תחקירית!" היא הודיעה לי בארשת ניצחון. "אני כבר סיפרתי לכולם פה במחלקה שהנכדה שלי עושה תחקורים לטלוויזיה ויכולה לגלות כל דבר."
"תחקירנית," חייכתי, "וזה לא בדיוק קשור לזה."
"זה לא משנה ממינקה. אני סומכת עלייך."
"מה בדיוק את רוצה שאגלה?"
"איפה היא! וגם שתספר לך את הסיפור שלה. לכל אחד יש סיפור, לא?"
"כן, אבל למה דווקא את זה של אבי—" התחלתי לשאול אבל האחות נכנסה ואמרה שכדאי לתת לה קצת לנוח, וסבתא לחשה לי בקול לידה, "חבל, תראי איזה הזנחה, עם כאלו מדים מכוערים לא יכלה לפחות לשים פודרה או ליפסטיק, שיהיה לה קצת צבע?"
עודד צחק והגומה שלו, רק בצד שמאל, העמיקה. הוא תמיד אהב את הסיפורים על סבתא רינה.
"טוב, היא בטח תשכח מזה עוד כמה ימים, לא?" הוא בחר פלח יפה מהמנגו והגיש לי.
"גם אני חשבתי ככה. אבל היא התקשרה גם אתמול וגם היום לוודא שאני כבר עובדת על זה."
"אביגיל זאת מוכרת הפרחים המוזרה הזאת שתמיד היית מספרת לי עליה?"
"כן."
"מעניין מה סבתא שלך רוצה ממנה."
"סבתא שלי מאמינה שהיא... טוב, אתה יודע, היא כבר לא כל כך צלולה עכשיו. אבל היא מתעקשת, אתה יודע איך היא כשהיא מתעקשת..."
הוא חייך. המשכנו לאכול בשתיקה מנגו מעורב בטיפות קטנות של דם עד שנותרו רק הקליפות. בהינו בהן קצת. נהייתי נבוכה. הרגע נפרדנו והדירה שייכת לדוד של עודד. מישהו מאיתנו אמור לעזוב עכשיו וזו כנראה אני. זינקתי מהספה והתחלתי להתרוצץ בדירה ולהשליך כל מיני דברים לתיק הקטן מדי שלי.
"את השאר אני אקח אחר כך." מילמלתי והוא הסב את ראשו ונעץ מבט מרוכז בכביש.
מברשת שיניים, חשבתי ודהרתי לאמבטיה. מכונת הכביסה המקולקלת עדיין עמדה שם גדולה ונזופה על שחודשיים לא טרחנו להשקיע בתיקונה. סלסילה של בגדים מבאישים עמדה לידה. זוג תחתונים מלופף סביב ג'ינס מוכתם בסיד של צבע טרי. שרוול חולצת תחרה לבנה מתאמץ לגעת ברצפה, גרביים ירוקים, טרנינג, ציפה פרחונית ומגבת מטבח מוכתמת ברוטב עגבניות. התרחקתי לאחור ובהיתי במכונה ובסל שמעליה כמו במיצג במוזיאון. התחשק לי לתת שם למיצג הזה שיתנוסס על הקיר הלבן באותיות גדולות:
כישלון.
זה עשה לי סחרחורת. הבגדים נראו מחוברים זה לזה בדבק מגע של עובש וזיעה, בלתי ניתנים להפרדה. החיים שלנו. ופתאום היה לי צורך מוזר לצלם את הכול, לתעד, שנייה לפני שייעלם. רצתי לחדר השינה להביא את מצלמת הסטילס שלי. כך חייתי כשהיתה לי אהבה. תמונה. ככה נראו המשקופים בדירה האחרונה שלי ושל עודד. תמונה. זוהי האסלה. תמונה. אלו העציצים הנבולים שלנו. תמונה. כאן היינו שומרים מטריות בקיץ. תמונה. זהו השקע של הראש של עודד על הכרית. תמונה.
"נעמי?" הוא קרא, "את מצלמת שם?"
אולי אחזור למרפסת ואגיד שהתחרטתי? עוד לא מאוחר מדי.
פְרִיז! צעקה שולמית וכולנו נעצרנו. היינו צריכים ללכת בחדר בעיניים עצומות במהירויות משתנות ולהתחלק לזוגות עם הילד הראשון שנוצר איתו קשר עין. זה היה היום הראשון של כיתה י' וגם היום הראשון שלי במגמת התיאטרון של התיכון. היו המון ילדים שלא הכרתי, מקריית טבעון, מתמרת ומרמת ישי. רק עוד שתי בנות הגיעו, כמוני, בהסעה מנופית. לא היה לי קשה למצוא בן–זוג כי כשפקחתי את העיניים גיליתי שנעצרתי ממש מול העיניים של איזה ילד שלא הכרתי. כל כך קרוב זה היה שכשפקחנו את העיניים זינקנו שנינו קצת אחורה למרות שהיינו אמורים להישאר בפְרִיז.
"עכשיו כל זוג יבחר לעצמו איזשהו צליל מזהה." לא כל כך הבנתי מה שולמית רוצה והייתי די נבוכה אבל הילד הזה שעמד ממש מולי והיו לו עיניים ירוקות מאוד, לא נראה נבוך בכלל.
"מה דעתך על זה?" הוא כיווץ את השפתיים והתחיל לעשות קולות משונים.
"זה נחמד," אמרתי, "כמו גחליליות."
"גחליליות..." הוא חזר אחרי ונראה מרוצה. "טוב, בואי נראה שגם את יודעת לעשות ככה."
כיווצתי את השפתיים כמוהו והפקתי צליל זהה. עכשיו הוא כבר חייך. אלו לא סתם עיניים ירוקות, חשבתי לעצמי, ירוק כזה רואים רק במרקר או בדשא. בהמשך השיעור היינו צריכים לבחור מי מאיתנו עוצם עיניים ומובל על ידי השני. הילד עצם עיניים. הייתי צריכה להוביל אותו בחלל רק באמצעות השמעת הצליל הזה, הוא היה צריך לעקוב אחרי הצליל וללכת אחריו. זה היה קשה כי עד מהרה התמלאה הכיתה בעשרה צלילים שונים ומשונים. בהתחלה נשארתי קרוב אליו, הובלתי אותו בזהירות, אבל די מהר התחלתי לרוץ רחוק ממנו, לפינות הכיתה, ולהשמיע את הצליל. התמלאתי סיפוק בכל פעם שאיזו עווית קטנה של זיהוי עלתה על פניו, ואחריה הוא היה מתחיל לצעוד כמו זומבי עיוור לכיווני. כשהתחלפנו הוא שיגע אותי, טיפס על כיסאות, זחל על הרצפה, גורר אותי איתו בעזרת הצליל המשונה הזה. "אפשר לפקוח עיניים," אמרה שולמית ושוב הדשא הזה ניצנץ מולי.
"אני עודד," הוא אמר לי אחר כך בהסעה לנופית, בולע קצת את האות ד'. המשפחה שלו עברה בתחילת השנה מחיפה והוא לא הכיר אף אחד. רק לקראת סוף השנה ואחרי הרבה שיעורי דיקציה, נהיינו חברים, ועודד למד לדבר כמו בן–אדם. את צליל הגחליליות אימצנו לעצמנו בכל פעם שאחד מאיתנו נכנס לחדר הומה ורצה לוודא שגם השני שם. בפאבים צפופים, ברחוב, באמסטרדם, בחופים של סיני כשאיבדנו אחד את השני לרגעים, ולבסוף בדירה, כשרצינו לבדוק מי הגיע הביתה קודם.
רוח חמה נשבה מן המרפסת והדלת היטלטלה קצת. צעדתי למרפסת, לאט. גייסתי את כל הרגעים הכבויים שלנו למצעד הזה, את כל הנכויות הקטנות, את כל הפעמים שבהן איחלתי לעצמי משהו טוב יותר, את הפעמים הבודדות שבהן איחלתי לעודד משהו טוב יותר. המחשבות האלו החזיקו אותי מצעד לצעד במסלול הזה מחדר השינה למרפסת, שמעולם לא נראה ארוך או גורלי יותר. כשהגעתי אליו הוא עדיין הביט מחוץ לחלון. קיוויתי שהיעדר המילים לא יחזור להציק לי, אבל באותו רגע הדברים נראו לי מובנים מספיק. מסוימים מספיק. אבל עשר שנים! מישהי בי צרחה, תתפלשו קצת ברפש, תאשימו, תצעקו, תגידו משהו.
הייתי עייפה מדי.
הנחתי את המפתח שלי על השולחן ונתתי לו נשיקה על הלחי. הוא נעמד ונראה כאילו הוא עומד לומר משהו אך מייד התחרט. הוא חיבק אותי ושאל אם אני אהיה בסדר. ניענעתי במרץ בראשי ותלינו זה בזה עיניים גדולות.
"לאן תלכי עכשיו?"
משכתי בכתפיים.
"אולי זה זמן טוב להתחיל לחפש את אביגיל." אמרתי.
הוא צחק. אני לא. הוא נראה כמי שעומד לחזור למקום בהייתו שבמרפסת. אני עמדתי בפתח הדלת עם תיק קטן והייתי מבולבלת.
"להתראות עודד."
"להתראות נעמי."
דלת. כאן גרו נעמי ועודד. תמונה.
ירדתי לרחוב ונעמדתי בו קצת. הכול נראה אותו הדבר וגם קצת אחרת, או שאולי ההתרגשות חידדה את החושים שלי, כי הריחות היו עזים יותר, והצבעים חדים יותר והצלילים רועשים יותר. המשכתי לעמוד שם והרגשתי איך בכל רגע שעובר משהו רע מתערבל לי בבטן, מאיים להפיל אותי על האספלט הרותח. הנה גם הווריד הדק שמסתלסל לי על המצח מתפקע עוד שנייה, וסחרחורת. קיוויתי פתאום להתמוטט באמצע הרחוב משיברון לב. שצפירות האמבולנס יזניקו את עודד בעקבות האלונקה שלי אל הטיפול הנמרץ. שעוצמתם של החיים תכה בנו פתאום כמו שוק חשמלי ונתעשת. שהכול יהיה כמו אז, כשעיני הדשא ריצדו מולי בפעם הראשונה. תמים וטהור ומלא בכוונות נצחיות. מיצמצתי כמה פעמים והסתכלתי חזק על השמש. היא היתה גדולה וצהובה. חיכיתי עוד קצת להתמוטטות. לאמבולנס. לעודד. כששום דבר לא קרה הבנתי שאני חייבת לברוח משם. הלכתי ברגל במהירות לתחנת הרכבת ועליתי על רכבת לחיפה, לחפש את אביגיל.