“אפילו מי שלא גדל בבית המדרש ולא קרא ושנה מימיו לא משנה ולא גמרא, בוודאי שמע על בית שמאי ובית הלל, שתי האסכולות הידועות ביותר בספרות חז"ל לדורותיה. ספר זה מנסה להתחקות אחרי בית שמאי דווקא, אם כי כפי שלא ניתן להגדיר ולתאר מטבע עם צד אחד בלבד, כך העוסק והחוקר את מהותו של בית שמאי ממילא חוקר לא מעט גם את בית הלל.

עיקר החידוש בספר הזה של גולד הוא הנסיון להתחקות אחר המאפיינים האישיותיים ודפוסי המחשבה של שמאי וההולכים בדרכו, וזאת על פי ניתוח ספרותי מעמיק של טקסטים, ולא על פי ריאליזם היסטורי בהכרח. החידוש בדבר הוא שלדעתו של גולד אין לראות את פוסקי ההלכה (בית שמאי במקרה הזה) ואת פסיקת ההלכה רק כאידיאולוגיה שיפוטית אידיאלית סגורה (כדעת חלק מהוגי הדעות כגון הר' סולובייצי'ק), ואף לא כתלויה רק בהקשרים היסטוריים, כלכליים, סוציולוגיים או פוליטיים (כדעת רבים מחוקרי ההלכה), אלא גם כתלויה וקשורה בקווי אישיותו ובתכונותיו של הפוסק. לאור זאת גולד מנתח את האישיות השמאית, כפי שעולה מהטקסטים, ההלכתיים והאגדתיים כאחד, על מרכיביה השונים, כגון: קפדנות ופסימיות, היחס של השמאי לחולשות וצרכים אנושיים, חיים מתוך תודעת חובה, היחס לאמת, לאסתטיקה, שמרנות, נתינת אמון באחר ובמניעיו ועוד. לשם כך הוא נעזר בידע שלו ברפואה (גולד הוא ד"ר לרפואה בנוסף להיותו ד"ר לפילוסופיה) ובתיאוריות מתחום מדעי המוח, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה.

אני מוכרח לציין שבכמה מהמקרים נהניתי מאוד לקרוא את ההקשרים שגולד עשה בין מחלוקות הלכתיות שבמבט ראשון קשה למצוא קשר ביניהם, אך לאור ניתוחיו ותובנותיו הדברים מתבהרים. כמו למשל סוגיית נידויו (או אי נידויו) של עקביא בן מהללאל (במסכת עדויות) מגדולי חכמי ישראל בבית שני וקישורה למחלוקת בין עקביא לחכמים בדיני הגרים (עמ' 147-176). יחד עם זאת, אף שגולד הוא גם בעל השכלה הלכתית רחבה, לעניות דעתי, במקרים ספורים הוא שגה או לא דייק בפרט זה או אחר בסוגיות התלמודיות, מה שקצת צורם, אך אין בכך כדי לגרוע מייחודו ויופיו של הספר.

יש לציין שאין בדבריו חריגה בהכרח מדעות מסורתיות שכן לא מעט מההוגים ומבעלי ההלכה המסורתיים סוברים שאכן ההלכה והתורה שבעל פה הינה במהותה נתונה ביד חכמי ישראל וכוחה וסמכותה, אף שהיא מוגדרת ומתוחמת היטב בידי כללים לוגיים ומתודות משפטיות, באה לידי ביטוי גם בהתייחסות למציאות המשתנה ולא נכון יהיה להפריד בין ההלכה לבין קווי אישיותו של הפוסק (מכאן אולי ההדרכה הידועה "עשה לך רב" כלומר רב שמתאים לאישיות הסובייקטיבית שלך).
במילים אחרות אפשר לומר שרצון נותן התורה הוא שמופעי ההלכה יהיו תואמים, לפחות במידת-מה, את האישיות הנפגשת עם האידיאלים המופשטים, ושהאופי האנושי השונה מאדם לאדם יבוא לידי ביטוי גם בהלכה למעשה. על פי זה מובנת הגמרא במסכת עירובין (יג,ב) הקושרת בין קווי האישיות והאופי של בית הלל לבין הטעם שנפסקה הלכה כמותם: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחים ועלובים היו (=ענווים), ושונים דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם".

ספר מקורי ומעניין, כתוב טוב, ומומלץ למתעניינים בתחום ובמקורות העתיקים של ספרות היהדות.”