“כוחו של הבידיון (מה שנקרא fiction) להמציא עולם ממשי כמעט כמו המציאות (או כזה העולה עליה בממשותה) מעלה שאלות על כוחו של המחבר כיוצר ועל חולשתנו כבני אדם. לעיתים קרובות אנו אומרים כי "המציאות עולה על כל דימיון" נוכח איזה גילוי מפתיע, ולא תמיד בטוח מי מוביל את מי מבחינת מתיחת גבולות האפשר – הדימיון את המציאות או המציאות את הדימיון. עד כמה אנו מסוגלים לתאר דברים בלתי יאמנים וכמה רחוק אנו מוכנים ללכת לשם גילוי האמת, או להיפך, בכדי להפריך את מה שנראה לנו כבלתי סביר?

ספרו של מופין פותח ברמז לקושיות אלו שיהוו מוטיב עיקרי בעלילה. "אני בדאי מקצועי, ראו הוזהרתם: שנים בזזתי את חיי כדי לדלות מהם את הבדיון" הוא כותב, ומספר על מקרה "קישוט הפיל": חבר שלו אשר נשלח מטעם "חיל השלום" להודו בשנות הששים התאהב במקומית, בת למשפחה עשירה, והתחתן איתה בחתונה מפוארת בה נישאו על גבי פילים מקושטים. שנים רבות לאחר מכן הגיע החבר לבקרו בביתו, וכך, בן זוגו של המספר, ששמע את סיפור החתונה אין-ספור פעמים מפיו, שואל מיד את האורח על הפילים בחתונתו. אלו, מסתבר, לא היו ולא נבראו. בכדי להעצים את פאר התיאור של החתונה ההודית נהג המספר להגזים בתיאורו. עיקר הסיפור נכון, כך הוא טוען להגנתו – אך שוב, זהו אותו מספר שהגזים. אם כן מה נכון?

אותו משחק הופך לציר הראשי של הספר. המספר, שדרן תסכיתי לילה ברדיו מקומי, מקבל לידיו לביקורת ספר שכתב ילד בן שלוש עשרה אשר נוהג להקשיב לסיפוריו ברדיו. הילד מתאר בספרו את ההתעללות הנוראית שחווה מידי הוריו. הסיפור מעורר במספר עניין ומתוך הקשר שנוצר בניהם, רובו ככולו בטלפון ובהתכתבויות, עולה מעין סיפור של קשר אב ובן. אך ככל שמתפתח הסיפור ועוד פרטים נגלים עולות שאלות: האם זהו סיפור אמיתי? האם ילד כזה יכול להיות קיים?

מופין הינו סופר מוכר בארצות הברית אשר התפרסם בשנות השבעים בעיקר בזכות קובצי הסיפורים "מעשיות העיר" (Tales of the city). "המאזין הלילי" עובד לסרט (לא טוב) בכיכובו של רובין ויליאמס. ספר זה הוא הטוב שבספריו.”