“כולם מכירים את ג'ורג' אורוול של "1984", ושל "חוות החיות", אבל האם יש סיכוי לג'ורג' אורוול אחר, מוקדם יותר ? התשובה היא כן, מסתבר.

גורדון קומסטוק הוא משורר כושל (אף על פי שהטיימס כינה אותו הבטחה גדולה) שחי בלונדון של שנות ה30' ושחיבר ספר שירה אחד שמכר בדיוק 153 עותקים. מרגע השיא הזה חייו נמצאים בהדרדרות, שרובה ככולה קשורה באידיאלים שלו, ובמלחמה שהוא הכריז - מלחמה כנגד הכסף.
בכל פרשת דרכים חשובה בחייו, גורדון, הגיבור לא-גיבור, בוחר בדרך ה"אידיאליסטית", שמביאה עליו צרות נוספות - חברתיות, אישיות, כלכליות - ואת האשמה הוא מפיל, שוב ושוב, על הכסף.
הוא רואה באספידיסטרה (שלמי שלא יודע - זהו צמח שגדל בעציץ שנפוץ, או לפחות היה נפוץ, גם בישראל) כסמל לאותם שאיפות ל"משרה טובה", ו"להסתדר בחיים" - המטרה שכולם הולכים אחריה בצורה עיוורת, בעולם שנשלט על ידי הכסף. גורדון קומסטוק שונא אספידיסטרות, ומתייחס אליהן לא פעם בבוז (מבלי שאחרים בכלל מבינים את חשיבות העניין).

התעניינתי וקראתי קצת על הרקע של ג'ורג' אורוול (ששמו האמיתי היה ארתור אריק בלייר), וגיליתי שיש מעט רקע אוטוביוגרפי בספר - גם הוא בחר בדרך ה"לא כלכלית", במקום ללכת בדרך הקלה בסיוע כספי משפחהת וגם הוא חי בתנאים איומים של עוני.

הספר מיטיב לתאר את העוני ה"בינוני" (הוא בפירוש מציין שקיימת שכבה של עניים שאפילו אליה הגיבור לא הגיע). הוא לוקח אותנו בין רחובות וסמטאות שונות בלונדון, בתיאורים דיי מפורטים. מכיוון שהכסף הוא מוטיב מרכזי, הספר גם דיי מתמקד במחירם של דברים שונים, משכר דירה של חדר עלוב, לנסיעה במונית ממקום אחד לאחר, וכלה בבקבוק יין נתזים במסעדה. הוא גם מתייחס להבדלים בין המעמדות - דבר שלא קיים בישראל (אצלנו החלוקה, כמובן, היא בין עניים לעשירים, או בין אשכנזים למזרחים - החברה והתרבות באנגליה, כמובן, שונים לגמרי).
עוד פרט שממש ראוי לשבח בספר הוא ההתייחסויות והרמיזות אל יצירות ספרותיות מגוונות וסופרים ומשוררים רבים. בתרגום צויינו כל המקורות, שזה תמיד נחמד - אפשר לפנות היישר אל המקור לאחר מכן.

ולאחר כל המחמאות האלה, שהספר אכן ראוי להם, אני כן מחוייב להגיד שהרבה זמן לא הרגשתי כל כך רע ממעשיה של דמות בדיונית. ברמה האישית, באופן מסויים התחברתי אל הרעיון שלו (עוד מלפני שקראתי את הספר), ובשלב מסויים אף לקחתי הפסקה מכל עבודה, וחלק מזה היה מתוך ייאוש מה"מירוץ אחרי הכסף" של החיים. אולם העיקשות של גורדון קומסטוק, והדרך שבה הוא מפרש הכל, אבל הכל, כרצון של אנשים להתעשר (ועל כן חושב שכולם מפנים לו גב, גם כשהם מנסים לעשות לו) פשוט שיגע אותי. זה באמת לא קורה לי הרבה, אבל משום מה היה מדובר כאן במקרה קיצוני.
כן, אפשר להגיד שעצם העובדה שג'ורג' אורוול הצליח לעורר בי תחושות כאלה מוכיח שהוא סופר מאוד מוכשר, אבל בכנות, זה גרם לי לא פעם לתחושה של סבל.
ובכל זאת - מדובר בספר מאוד מומלץ. מאוד מעשיר.

********* זהירות, ספויילר **********
הסוף של הסיפור מבחינתי היה מאוד חיובי לדעתי. קשה לי להגיד אם הוא דומה במהותו לסוף של 1984 או לא. שם הגיבור "הפסיד", "נכנע" ואהב את האח הגדול. באופן דומה, גם פה הגיבור מפסיד במלחמה שלו, ומתמסד. עם זאת, ב 1984 אנו יודעים שהאח הגדול הוא אכן רוע אמיתי, ועל כן הסוף הוא בעצם רע (גם אם לכאורה טוב לגיבור). במקרה הזה, ההפסד במלחמה נגד הכסף גורם לגיבור לחיות חיים נורמליים - הוא יוצא ממעגל העוני, והוא דיי מאושר, גם במונחים שלנו, כקוראים.
על כן קשה לי להגיד אם הסוף הוא פסימי או לא. אני אישית שמחתי (לאור העובדה שסבלתי ממעכשיו של הגיבור לאורך הסיפור).”

“הספר הכי טוב שקראתי בכל ימי חיי
'NUFF SAID”

“מעטים מכירים ספר זה של ג'ורג' אורוול, אולי כי הוא לא נושא עימו בשורה גרנדיוזית כלשהי כמו 1984 וחוות החוית. אין בו עמדה פוליטית או גיבור אמיתי. יש בו מסר מאוד לא אופנתי.

מדובר בקונפליקט בין השקפותיו הרומנטיות של משורר צעיר לבין העולם הציני. המשורר מסרב לוותר על חלומו האמיתי ולהסתדר "בעבודה משביעת רצון" ומכריז מלחמה על הכסף. לאורך כל הספר אנו עוקבים אחר אדם שהולך נגד כל חוקי החברה המודרנית, חווים את היום-יום המלנכולי שלו ואת תקוותיו הקלושות.”

“ספר מעולה. מלא הומור ורגש, אורוול לוקח נושא טחון כמו הניכור של החיים המודרניים ומצליח להפיק ממנו סיפור שהוא גם מרגש, גם פתטי וגם אמיתי.”