“אני אתחיל בכמה מילים על סדרות והשלמות. לפני חודשיים כתבתי כאן סקירה על הספר "הינומת הכלה" אותו מצאתי בספריית הרחוב, וכך פתחתי אותה "לקרוא ספר שני בתוך טרילוגיה, בלי שני הכרכים האחרים בהישג יד, זה אחד הדברים המתסכלים שיכולים להיות. מראש יודעים שנכנסים לאמצע הסיפור, בלי לדעת מה היתה ההתחלה, ובלי לדעת מה קורה בסוף." בתגובה גלית ואהוד בן פורת מחו נמרצות על הגישה הזאת שלי. גלית אמרה שהבית שלה מלא בחלקי סדרות שמתאספים עד שהיא תשלים את הסדרה כולה ואז תתחיל לקרוא. אהוד הציע לי אופרטיבית לחפש את ההשלמות בספריות יד שניה. מעניין מה יציעו לקורא בשנת 1984, השנה שבה יצא לאור הספר "הינומת הכלה" ומדוע הוצאת עם עובד בעצמה לא חיכתה שמונה שנים עד שנת 1992, בה יצא לראשונה ספר ההמשך "עד הסוף". על כרחך אתה אומר שגם אם זו טרילוגיה, הרי שכל אחד מהחלקים שלה נועד לעמוד ולהיקרא בפני עצמו, גם אם יש איכות כלשהי המאחדת את שלושת הספרים לידי אחדות אחת שלמה. אז עכשיו נקלע לידי, שוב בחסות ספריית הרחוב, החלק השלישי באותה הטרילוגיה, ואני כותבת עליו. אני די בטוחה שבמוקדם או במאוחר יתגלגל לידי גם החלק הראשון. או שלא.

עכשיו כמה מילים על חלוקה לפרקים ורציפות של טקסט. כותבים מחלקים את היצירות שלהם לחלקים קטנים יותר. חלקים, פרקים, פיסקאות. לא משה שמיר. או בכל אופן לא משה שמיר בספר הזה, וגם בקודם לו בסדרה. יש אמנם שלושה חלקים בספר, אבל אין פרקים, והפסקאות ארוכות ממש. זה יוצר דחיסות של טקסט וצורך להחליט מתי לעצור. אי אפשר לעצור אחרי עמוד או שניים, כי זה פשוט לא עובד ככה, הטקסט מחייב קריאה של רצפים ארוכים מתוכו בזמן קצר. אני החלטתי לקרוא בין 70 ל-100 עמודים ביום ולעצור באופן מלאכותי, ואז ללכת לקרוא דברים קלילים יותר, או סתם לאכול ולישון.

תקציר הספר, מופיע באתר בגירסה של הכריכה הקשה ומשום מה לא מופיע פה, אז אני אעתיק אותו עכשיו לכאן לטובת ההשלמה:
"מעשה פסיפס פנורמי, במרכזו דרמת חייה של לאה ברמן, וסביבה פרקי עלילה היסטוריים - מתקופת מלחמת העולם הראשונה וימי העלייה השנייה ועד מלחמת העצמאות וימי המעברות בעשור הראשון למדינה - על כמה מן האישים שטבעו בהם את חותמם (י"ח ברנר, אהרון אהרונסון, חיים וייצמן, יוסף טרומפלדור, רחל ינאית, לורנס "איש ערב"). שיאה וסופה של הטרילוגיה "רחוק מפנינים", והוא גם חשבון נפש נוקב של דור הפלמ"ח ודור בניו - ממיטב יצירתו של משה שמיר "המבליטה ביתר שאת את עוצמתו של סיפור הריאליסטי הבהיר, החד והעמוק, את עצומה הגלומה בדמויות לוחמים וחולמים, אוהבים וכואבים, את היכולת הבלתי מצויה לעצב סיפורת שיש בה שילוב נדיר של שקיפות וסמליות, של חיים והגות" (מנימוקי השופטים ל"פרס ישראל" תשמ"ח.)"

זה לא ממש מספר על הספר או על העלילה שלו, אז אני אפרט קצת יותר. לאה ברמן, המהפכנית הקומוניסיטית הסוערת מהחלק הקודם, מגיעה לגיל שמונים. הספר פותח בסיפור ההתאבדות המחושבת שלה, ומסתיים בצורה פרדוקסלית בלידתה, בשנת תרמב הלא היא 1882. זה דבר שקרה בשנות השישים של המאה העשרים, ההווה של הספר הוא בערך עשר שנים מאוחר יותר. דמות המספר היא דמותו של יעקב גבריאלי - שהוא קרוב משפחה של לאה ברמן דרך נישואים, והוא מנסה להתחקות על סיפור חייה וסודותיה של לאה ברמן, תוך כדי שילוב סיפורים על עצמו, על תולדות הקיבוצים שבהם לאה התגוררה ומאורעות נוספים בחייה. כל הספר הוא מעין מכתב ארוך שלא ברור האם ייקרא אי פעם, אותו כותב יעקב לביתו מירי שאינה מתגוררת איתו אלא נמצאת בחו"ל עם אימא שלה זויה, הלא היא אחייניתה של לאה ברמן.

מסובך? מהתחלה. ללאה לא היו ילדים אבל היה לה קשר קרוב יחסית עם זירה, הבת של אחיה גרישה. זיוה היתה נשואה רשמית למשה אבני, שהוכרז כנעדר. בזמן הזה כשזיוה לא מוכנה להכיר במותו של אבני היא חיה בזוגיות שאינה רשמית עם יעקב גבריאלי, ויש להם בת משותפת, מירי. היות ולא היו נישואים, גם הפרידה היא לא ממש אירוע רשמי, ועל הסדרי ראייה אין מה לדבר. עם זאת יעקב, גידם ביד ימין, נשאר בסביבה ומנסה להתחקות על תולדותיה והסיפורים של לאה ברמן.

"רחוק מפנינים" זה שם הטרילוגיה, וזה ארמז מקראי לפזמון מספר משלי על אשת החיל, זו ש"רחוק מפנינים מכרה", ושלל סופרלטיבים אחרים הנמשכים על פי סדר הא"ב לאורך עשרים ושניים פסוקים. ואכן לאה, כאשת חיל אמיתית, מוצאת את עצמה, או מכניסה את עצמה בכוונה, בתוך מגוון צמתי החלטה קריטיים בתולודות הציונות המודרנית. כך מתוארים על הדרך סיפורים ומפגשים עם אהרון אהרונסון שהקים את מחתרת ניל"י, ועם לורנס איש ערב. היא פוגשת את ברנר ואת טרומפלדור, ודומה שהיא נמצאת במספר מקומות בו זמנית. האיור על הכריכה הקשה של הספר מביא חיפושית זבל המזיזה כדור הגדול ממנה ונראה גם קצת כמו כדור הארץ. צריך להביא בחשבון את התמונה הזאת, כי במידה רבה היא מתארת את התמה של הספר הזה, וגם מסייעת לי להבין בדיעבד את הספר הקודם בטרילוגיה, הלוא הוא "הינומת הכלה". לאה לא אומרת "יום יבוא" אלא פועלת ומביאה את היום. והתיאורים בספר לא באו לייצר קומדיה משעשעת בסגנון "פורסט גאמפ" המכניסה דמות שולים לאירועים היסטוריים חשובים, אלא מקפידה להסביר כיצד אדם בודד בדרך הפעולה שלו, וגם בדרך האין-פעולה שלו, מסוגל לשנות את ההיסטוריה כולה. לאה מנסה לעשות טוב, להשיג פרנסה לתופרות באלכסנדריה, לסייע לעולים במעברה, לקום ולמחות במקרה של חוסר צדק, להקים בית מרפא צמחוני בחסות הקיבוץ. לפעמים הרצון שלה לעשות טוב מתנגש עם אחרים שגם הם רוצים לעשות טוב. לפעמים הקולניות שלה מרגיזה ומעצבנת ומתחשק להגיד לה "תנוחי". אבל היא לא נחה, היא קובעת את גורלה בידיה, ובוחרת גם את הדרך שבה היא מתה.

ההתייחסות ל"מעשה פסיפס פנורמי" זו דרך אחרת לומר שהאירועים לא מסודרים בצורה כרונולוגית, או בדרך תימטית אחרת שמייצרת בהם היגיון. יעקב גבריאלי המספר נע מהידוע אל הלא ידוע, עובר בין תקופות, מתאר אירועים גדולים והרי משמעות, ולצידם מאורעות קטנים כמו ויכוח על הרכוש של הקיבוץ, על התקליטייה שמסמלת את החלוקה בין אוהדי מפאי ומפם והפיצול של קיבוץ אחד לשניים לפי הזדהות פוליטית. הספר נע בספירלות המספרות אירוע, עוזבות אותו, ואז חוזרות אליו בהמשך, כך שהמילה "עלילה" לא בהכרח נכונה פה. את העלילות השונות צריך הקורא להחזיק בראש ולזכור מה בדיוק קרה עד לפעם הבאה שבה החלק הזה בעלילה יתגלה שוב.

בסיכום, היה בכלל לא קל לקריאה אבל גם מעניין. תחושת ציורים של שאגאל מעורבבת בצורת הכתיבה המיתית שרואים גם אצל מאיר שלו. מתאים לסרייה של קריאת דור תש"ח שלי, אם כי מציג את התחושות האמביוולנטיות יותר של הקמת המדינה.”