“לפעמים עולה בי תהיה: מה היה קורה אילו לא הייתי מתגוררת בארץ ישראל? האם הייתי מסתדרת?

ולפעמים, לפעמים יש מצבים אשר קורים שגורמים לי להבין שאני אוהבת את המדינה הזאת, שהמדינה הזאת היא הבית שלי. כמה שהאנשים המאכלסים את מדינתנו לא ירגיזו או יקוממו אותי, בסופו של דבר אין לי ארץ אחרת ואני לא חושבת שהייתי מסתדרת במדינה אחרת.
המנטליות הישראלית טבועה בי. מקסים אותי לראות את הופעתו של הישראלי היפה. ההבנה שיש בין כולנו מכנה משותף, בין אם בשפות המדוברות, בהוויה, בניואנסים הקטנים שרק מי שנולד או גדל בארץ ישראל יבין, זה נפלא בעיניי. זה כאילו שהמדינה היא מעין משפחה אחת גדולה. אנחנו כל כך שונים אבל עם זאת דומים.

בכל שישי בערב יש תוכנית אירוח עם צביקה הדר שבין אורחיו המפורסמים הרבים מתארחים גם אנשים אלמוניים וגיבורים שמקדישים את חייהם למען העזרה לאחר, בין אם זה אדם אנושי או בעל חיים הזקוקים לתמיכה והבנה.
עבורי זה החלק האהוב ביותר בתוכנית כולה, פינה קטנטנה שחושפת את הישראלי היפה בכל הדרו, ישראלי שלא חושב על מה יקבל בתמורה אלא מכוון מטרה לדבר אחד: עזרה לאחר, עזרה לנזקק, עזרה לחלש.

המחשבה על פינה זו, הגיבור של השבוע, שהצליח לגעת בנימי נפשם של אנשים רבים בטוב ליבו, בנתינתו האינסופית, מחזירה אותי אל אליעזר שמאלי ואל ספר זה, ספר שהוא כולו אהבה אחת, כולו עזרה הדדית ושיתוף פעולה, שיתוף פעולה למען בניית הארץ ויושבייה.
שמאלי בכתיבתו המזוקקת והעדינה מאפשר לקורא להכיר את החיים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כיצד היו חיים בארץ ישראל והיו עובדים את אדמותיה והכול דרך נקודת מבטם של הילדים, כיצד הם חווים את החיים הללו בצל הציוניות החקוקה בליבם ולב המבוגרים.

כשאתה קורא את הספר אתה מרגיש שהינך אחת מן הדמויות, אתה מלווה את הילדים ביומם בבית ספר "עמל", בית ספר נסיוני לילדי עובדים ששיטת הלמידה שלהם פורצת דרך: למידה ועבודה. הנערים והנערות בנוסף ללימודים כמו חשבון ועברית, עוסקים בעבודת כפיים, טיפוחה של מדינת ישראל. אט אט, פיסה אחר פיסה, הם תורמים את חלקם ונהפכים לחלק מן אדמת הארץ, לחלק ממשי ואמיתי מהמדינה.
אחד מהרשמים החזקים שנוצרו לי במהלך קריאת הספר הוא ההבנה שהנערה תמר שהספר בנוי כיומן שהיא כתבה בשנות ילדותה למעשה אינה הדמות המרכזית בסיפור, כפי שכבר רשמתי לכם בעבר בביקורת אחרת על ספר של שמאלי, אין בספריו יחיד מרכזי, כולם בסיפור הם הדמות הראשית. תמר הילדה מרבה להשתמש בכל עמוד במילים: אנחנו, כולנו, עדרנו, עשינו, השקנו. ודרך כך יוצרת תחושת קולקטיב שיתופי, אנחנו הקוראים למדים ומבינים שבימים ההם, בבית הספר שבו שמאלי לימד לא היה יחיד, היו כולם או כלום. כולם היו שותפים להכול, התחושה הייתה שכולנו ביחד בעסק הזה, כולנו חלק משלם שהוא גדול ויפה.תמר בעצם מבטלת את האני העצמי שלה לטובתו של הסיפור ובכך מדגישה את תחושת האחווה ההדדית.

אינסוף קטעים ראויים לציטוט, אינסוף רגעים שהשאירו בי חותם ונגעו בי. הלמידה הזאת של המורים את תלמידיהם לאהבת הארץ, לאהבת רעך היהודי ואפילו לאהבת השונה ממך, קסמו לי מאוד.

פרק שאהוב עלי במיוחד הוא הפרק שהתלמידים מבית הספר הערבי באים לבית ספרו של שמאלי לביקור לאחר שאלה ביקרו בכפרם ורואים את גינתם של תלמידי בית הספר, גינה מטופחת ומושקעת, אז המורה הערבי אומר את המשפט הבא:

" חי אלוהים, שהרבה-הרבה דברים יש לנו ללמוד מכם, היהודים. הרי עזוב ושומם היה המקום הזה- והינה באתם ובמרצכם הפכתם אותו לגן עדן; ירקות, פרחים ועצים נותני צל. כמה מגרשים כאלה, וגדולים מאלה, שוממים בכפרינו ומשמשים מרבץ לחמורים ולגמלים ואין מגדל עליהם אף בצל אחד!
וכמה מים כאן, ומה טוב טעמם! יום- יום אני קורא בעיתונים דברי שטנה נגד היהודים . אך מדי עברי ברחובותיכם ומדי ראותי את עמלכם הרב שהשקעתם בגבעות חול שוממות ועזובות אלה, שהפכתם לגנים פורחים- אני אומר בליבי תמיד: אלוהים שלח הינה את היהודים לשמש לנו מופת."

פרק אחר המתאר את התרגשותם של תלמידי בית הספר מרגע הקמתו של בניין בית הספר החדש ולא פחות את הציפייה בהגשת עזרה לפועלים לתרום את חלקם בבנייתו. המורים פשוט לוקחים את הילדים אל אזור בית הספר החדש שיהיה ממוקם על גבעה והם עוזרים לפועלים לשאת לבנים.

למרות התיאורים המרנינים, שמקפיד לתאר שמאלי דרך יומנה של תמר, הוא לא שוכח לציין גם את האירועים העצובים שלמרות היותם מדכדכים הם עוד גורם לאחדותו של עם ישראל ושל תלמידי בית הספר. כמו למשל כאשר תלמידה בבית הספר חולה וחלק מהתלמידים באים לבקרה, וכאשר היא מתה וכל בית הספר מקונן על מותה. או כאשר מצוין יום תל חי המאזכר את מותם של טרומפלדור וחבריו שהקריבו חייהם בשביל אדמת הארץ שהאמינו בה בלב שלם, באמונתם העיוורת. ההזדהות של התלמידים עם המתים מורגשת, הם מרכינים ראשיהם ודמעה זולגת מעיניהם, הם מבינים שזה רגע כואב ודרמטי, רגע כואב שיש בו גם צוהר לצמיחה, צמיחה מחודשת למען בנייתה הממושכת של הארץ.

כתיבתו של שמאלי מערסלת בתוכה בליל רגשות כנים, בליל תחושות שגורמות לקורא לחשוב, לתהות. בשום אופן הקורא לא נשאר אדיש בעת קריאת הספר.

בתום קריאתו חשתי מדקרת קנאה. קנאה על כך שחבל שלא היה לי מורה דרך כשמאלי, אדם שבראש סדר העדיפויות שלו לחנך את תלמידיו לאהבת הארץ ואהבת האחר, לעבודה קשה אך מתגמלת. מורה שבגאווה רבה הייתי הולכת אחר דרכו והיה מושא הערצתי, שהיה מהווה מודל לחיקוי כפי ששמאלי היה עבור תלמידיו, כפי שמיטיב לתאר זאת טוב ממני אחד מתלמידיו, שהיה חלק מן הכיתה הספציפית שהסופר כתב את ספרו בעקבותיה, ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין:

" שנות ילדותי, שהן מן השנים היפות ביותר שלי, קשורות בצריף גדול שעמד בתוך בקעה מוקפת גבעות-חול."

" היום אני סבור כי אז, באותן שנות- ילדות, שלא היו הכי נוחות, אבל היו יפות מאוד, גיבשתי את האחריות לתפקיד, את אהבת הנוף והארץ, ואת תחושת החברות- הכיתה הייתה קבוצה מגובשת."

הישראליות היפה במיטבה.”