“נשלחתי אל המערב הפרוע בכדי להניח מסילות לרכבת שעתידה לעבור שם. אנו עומלים על משמרתנו יומם וליל, עד זיעת אפנו הניגרת ומטפטפת על מצחנו המיוגע. אני ממשיך בעבודתי במסירות. בד בבד אני חווה הרפתקאות מסעירות ומאמץ את שריריי ואת גלגלי מוחי- התמודדות עם דוב גריזלי אימתני, תאואים רגזנים עד אימה.
עם זאת, כל המפגשים מזרי המורא הללו מתגמדים לנוכח מפגשי עם הילידים האידיאניים. בייחוד עם שניים מביניהם- וינטו ואביו. כאשר נחו עיניי על וינטו הצעיר חשתי בתחושה שמעולם לא ידעתי שאוכל להרגישה לאדם אחר. תחושת כבוד וקרבה. כאילו ברית אחים נכרתה בינינו, ברית שנולדה בעזרתו של האלוהים.
מאותה העת נשבעתי ביני לבין עצמי שלא יאונה כל רע לבן בריתי ויהי מה. בן ברית אציל מאין כמוהו. עורו בצבע הנחושת, גופו מעוטר שרירים וחוזק, פניו מסומנות בשחור ואדום ואומרות חן רב ובעיקר חטובות כאילו היה עשוי משיש ולא בשר ודם. למרות היותו פרא, הילת אצילות מרחפת מעל לראשו ותנועותיו מצביעות על עידון, ביטחון עצמי ובעיקר כריזמה. וכמובן כיצד ניתן לפסוח על הפרט החשוב ביותר והוא עיניו? עיני קטיפה שחורות שכל המביט בהן נשאב אל תוכן כמו לעולם בדיוני, הנמצא הרחק הרחק, מעבר לערבה, לסלעים, ליקום הממשי.
"חביב הנשים" כך היו מכנים אותו במידה והיה מתהלך בין הלבנים.
כך התבוננתי בנער הזה, גומע את תווי פניו שהעידו כי גילו לא העפיל רבות על גילי שלי, והקסמותי ממנו הלכה והתגברה. מעולם לא פגשתי אינדיאני ועוד אינדיאני שכזה. הספרים אשר קראתי לא הכינו אותי להיפגש עם בן מלוכה אקזוטי ומהודר. ברצוני הרב נשאבתי לכל ההרפתקאות הבאות שפקדו אותי. היה חשוב לי להוכיח לאחיי אדומי העור כי הנני בן בריתם ואין בי כוונות רעות. יום יבוא ואהיה שייך להם. גם אם הדבר יעלה במחיר חיי.
לאחרונה קראתי את הספר "מכרות המלך שלמה" ובביקורת שפרסמתי אודות הספר הבעתי את התלהבותי הכנה והרבה. אומנם דבריי היו נכונים אך כאשר סיימתי לקרוא את "וינטו פרא אציל" הרגשתי שהספר טוב בהרבה. ראשית כול, בשל הדמות הראשית המעוררת הזדהות ועניין. הדמות הראשית אשר מספרת את קורות הסיפור כולו הוא ג'ק, או בכינוי הניתן לו יד הנפץ, בגלל אגרופי הברזל שהוא מנחית על מבקשי רעתו.
למרות היותו של ג'ק הצעיר בחור חזק הן פיזית והן נפשית הוא מקפיד לא להשתמש בכוחו לשווא. לאורך כל הספר ניתן להרגיש בעוצמה רבה מאוד שעומדת לפנינו דמות ראשית לא רק עשויה היטב מבחינת נתונים פיזיים אלא מאופיינת בחמלה ומידת הרחמים הנכונה. לג'ק הצעיר יש מצפון שמנקר בו במידה ונעשה עוול והוא פועל כדי למנוע את חוסר הצדק [שמופיע בספר פעמים לא מעטות] והוא גם ירא אלוהים. הוא קתולי אדוק שמתפלל לאלוהים באופן קבוע.
כל התכונות הנפשיות הללו נגעו לליבי מאוד ואף האמת חייבת להיאמר: למרות שהספר מוגדר כספר נוער,הופתעתי למצוא מידת חמלה בבחור כה צעיר ובעיקר תבונה לאין שיעור. התבונה וחריפות השכל אצל יד הנפץ הצעיר מתבטאת בין היתר בתוכניות שהוא מתכנן כנגד האינדיאנים מבני השבט היריב תוך אימוץ המחשבה על היציאה מהסבך הסבוך בקשר להרג מיותר, שיהיו אבדות בגוף ובנפש מעטות ככל הניתן. בסצנה אחרת מידת חוש הצדק שמאפיינת את ג'ק מקבלת במה בדמות העמדות כנגד רעו היקר, כאשר הוא נלחם בוינטו ורק מהמם אותו באגרופיו במקום להרגו.
התכונות הטובות השורות על בחור זה וההיחשפות אליהן משכו אותי ,כחבל בלתי נראה, עוד יותר לקרוא בספר מכיוון שהייתי מצפה שבחור צעיר בתחילת שנות ה-20 לחייו שניחן באומץ לב, בחוזקה פיזית רבה מהממוצע וזריזות היה מתנפח כמו טווס, מתרברב, ומנסה כמיטב יכולתו להציג לתפארת את כוחותיו לכל מאן דהו המתבקש או לא מתבקש להאזין ולצפות בו. אך לא, התבדתי. ג'ק נשאר צנוע לכל אורכו של הספר ומנסה, בהקפדה יתרה, להפעיל את כוחותיו בצורה שקולה ומחושבת, בשעת חירום, כאשר אין ברירה והוא דחוק אל הקיר כחתול שעדת כלבים מכתרת אותו.
המאפיינים המובהקים הללו הפכו את ג'ק להיות דמות אהובה והוא מצטרף לישיבה בכפיפה אחת על כס המלכות של דמויות בהכתרתי אותן כדמויות הגבריות האהובות ביותר: אטיקוס, פיטה, מרטין עדן, האמפרי, גילברט וכדומה. לעניות דעתי, הוא הרוויח את מקומו ביושר.
גם את וינטו, אביו ובני משפחתו אהבתי אך לא כפי שהתרשמתי עמוקות מקווי דמותו של ג'ק הצעיר. וינטו אכן שירת את האימרה שהודבקה אליו בידי ג'ק כבר בתחילת הספר: פרא אציל שכבודו וכבוד משפחתו חשובים ושהוא יודע להעריך את האדם שמהווה לו לעזר ולו במחיר חייו. שלמרות שמדובר בילידים "צמאי דם", התנהוגתם של הילידים בספר מרמזת על אנושיות רחבה יותר מהאדם הלבן והנאור שמגיח על מנת לגזול את אדמת אבותיהם.
בשורה התחתונה: ספר מקסים על רוע אנושי, כבוד ובעיקר רעות, רחמים ואנושיות.”
