כותרת ספר זה, תחי ישראל, הספיקה כדי לגרום לקנאים האיסלאמים הקיצונים לחרוץ את דינו של המחבר למוות. ובכל-זאת, מגדי עלאם, סגן-עורך העיתון האיטלקי החשוב "קוריירה דלה סרה" ומצרי מוסלמי לשעבר שהוטבל לנצרות בבגרותו, שכבר שנים רבות מלווה בשומרי ראש, אינו חושש לצאת בקריאה נרגשת לכולם - נוצרים ומוסלמים, אירופאים וערבים - כדי שיבינו את הסכנה הקטלנית שמסתתרת מאחורי שנאת ישראל והישראלים. "חיי נקשרו בקשר הדוק עם גורלה של ישראל... מפני שגורל משונה רצה שדווקא מוסלמי חילוני יילחם כדי להגן על זכות הקיום של המדינה היהודית, גם אם כרוכה בכך סכנה לחייו." כך טוען עלאם, בעקבות איומים על חייו מהחמאס לאחר שהוקיע את המחבלים המתאבדים הפלסטינים. לטענתו, אידיאולוגיית המוות שמונחת ביסודם של אירועי הטרור המדאיגים שמתרחשים כל העת ואשר רואה ב"שונים" וב"לא-איסלאמים" אויבים מכל הבחינות, היא תולדה של הסכסוך של העולם הערבי עם ישראל. עלאם חווה את השינוי שחל במצרים בעקבות מסע התעמולה האנטי ישראלי שיזם נאצר, ושהגיע לשיאו בשנת 1967 במלחמת ששת הימים. אך דעות קדומות אלה של המחבר נמחקו בעקבות חוויות שחווה בהמשך. בספר אוטוביוגרפי זה מתאר עלאם את: "המסע האטי והכואב שעברתי, מאידיאולוגיה של שקר, עריצות, שנאה, אלימות ומוות, אל תרבות שדוגלת באמת, בחירות, באהבה, בשלום ובחיים... ההגנה על ערך קדושת החיים עולה בקנה אחד עם ההגנה על זכות הקיום של ישראל." מאחורי העקשנות שבה מגן המחבר על זכותה של ישראל להתקיים ולחיות בשלום מסתתר רצון עז להגן על החברה באיטליה מפני סכנת החלחול של אידיאולוגיית המוות והפיכתה לחוקית. המחבר מפציר באיטלקים לא להסכים שתתנהל באיטליה, בתום לב או בזדון, תעמולה להכפשתה של מדינת היהודים. כמו שאמר וינסטון צ'רצ'יל, "פייסן הוא זה המאכיל תנין בתקווה שהלה יטרוף אותו אחרון."