זהו סיפור על כאב ועל אהבה. שניהם גדולים עד מאוד.
הסיפור: איציק בן 43, גבר חסון ובריא, מתמוטט בזמן העבודה ברפת הקיבוץ בהתקף פתאומי של כאבים עזים. מחלה אכזרית פגעה בכל מערכות גופו, והרופאים, על אף שהם מגייסים את כל האמצעים לחיסולה, אינם יכולים לה. זאת מחלה ערמומית ומתעתעת.
האהבה: אסנת אשתו, אם ארבעת ילדיהם, עם המשפחה, עם חברים קרובים ועם קהילה שלמה יוצאים למאבק על חייו.
הספר מבוסס על יומן שכתבה אסנת בשעות הקטנות של הלילה.
במקור הייתה זו "כתיבה לאקונית לאחר יום קרבות" - היא מתוודה.
מילות קוד, משפטים קצביים, סגורים בין שתי נקודות סופיות, שדחקו פנימה את הרגשות הגועשים.
מיכל קריספין, מחנכת ומורה שנים ארוכות וקרובה לאסנת, היא זו שסייעה לה להסיר את הסגר ולהגיע לליבת הזיכרון.
ימים רבים ישבו השתיים ועיבדו את הלבה הרותחת, עד שהגיעה לעיצובה הנכון.
אסנת כהן היא אמנית, תרפיסטית במוזיקה, מנצחת מקהלות ומופעי במה ריתמיים.
גם כשהיא מתארת במילים את המלחמה על חייו של איציק, היא יודעת את מידת הקצב, את כוחו של קרשנדו ואת ערכה של שתיקה.
פרוזה עשירה ומהודקת מתארת את מהלך חיי הדמויות.
וכשהפרוזה אינה מסוגלת להכיל, אסנת כותבת שירה. שורות נקיות, מזוקקות, יפהפיות.
הספר מרתק, מפתיע, מרגש ונקרא בהינף אחד.
דבורה שכנר.