מתכונת הסיפור עשויה בנוסח סיפורי־הרפתקאות של אותה תקופה: משהו מסיפורי־האימים הגרמניים.
השפעה של הרומאן האנגלי הגותי, רוחות־רפאים, אלימות ומסתורין, ושל סיפורי א.ת.א הופמאן, אשר ניכרת גם בכתבי בני דורו של פו, וושינגטון ארווינג ו-נתניאל הותורן;
ובעיקר מסורת סיפורי יורדי־הים וקורותיהם מסמרות השיער.
ספינות המפרשים, כמו חיי המלכים, היו אוצר בלתי־נדלה להעסיק בו את דימיונם של הקוראים.
ודומה שבהיעדר האמצעים החזותיים של ימינו, גם האמינו יותר למילה הכתובה, ומי שחיפש לו פורקן בקריאה, נישא בנאמנות על כנפי הדימיון, ולא הטיל ספק במילה הכתובה.
ארתור גורדון פים הוא בחור צמא להרפתקאות, הבורח עם חבר בן־גילו מבית־הספר ויורד בהיחבא בספינה המפליגה באוקיינוס.
אין הוא מספיק לצאת ממחבואו שבבטן הספינה, וכבר היא נופלת בידי כנופייה מתמרדת מבין מלחיה.
הספינה נטרפת בסופה, ולכל מי שקרא את הספר בנעוריו זכורה בוודאי אותה סצינה מבעיתה - כיצד ארבעת הניצולים על סיפון הספינה השקועה חצייה במים, רעבים וצמאים עד לאובדן חושים, מטילים ביניהם גורל, והשלושה שזכו בגורל קמים על הרביעי, דוקרים והורגים אותו, ומחיים את נפשם בבשרו ובדמו.
את פים הצעיר מצילה ספינה אחרת, שמגמת־פניה אל איי הקוטב הדרומי;
ושוב אנו מיטלטלים עימו ועם פיטרס חברו במסות קשות.
שבט פראים באחד האיים מפיל בפח את אנשי האונייה, אף מעלה את האונייה באש, ורק פים ופיטרס נישארים בנס על ראש גבעה של חוור פריך, שמדרונותיה תלולים מכל עבריה.