“הרופאים הם מהגיהנום, בזה אין ספק. אבל האם השופטים האמריקאים שדנו את רובם למאסרים, במקום לגזור עליהם גזר דין מוות, מגיעים מגן-עדן, או שמא מקומם בגיהנום לצד אותם רופאים? הזדעזעתי עמוקות מהניסויים המתוארים בספר, שאל תיאוריהם נחשפתי בפעם הראשונה. זוהי עוד זווית של השואה, שמוטל על כולנו להכיר, כדי לדעת ולהפנים שלחבית האכזריות אין תחתית. אבל תחושה מאד רעה ליוותה אותי עם סיום הספר, בעיקר בגלל מחאתה של וויויאן ספיץ כנגד מכחישי השואה. הבעיה שלי עם המחאה הזאת היא שמחאה כנגד זילות השואה הייתה אמורה להתחיל מיד עם גזר הדין המקל והרחום שניתן לאותם שני תריסר רופאים מהגיהנום, ששבעה מתוכם אף זוכו. כאשר לכל אחד מהרופאים, ללא יוצא מן הכלל, הייתה אצבע או אפילו ציפורן בזוועות המתוארות, לא ניתן להשלים עם זיכוי ואף לא עם מאסר. גזר דין מוות היה ראוי לכל הנאשמים, ולו בגלל שהם לא פסקו מלהאמין ב'יפי המשימה' של השמדת היהודים. וכאשר נושא הרעיון לא מוצא להורג - הרעיון ממשיך לחיות. וכך יוצא, שזרעי הכחשת השואה נזרעו אי-שם בסוף שנות הארבעים, על-ידי המשפט האמריקאי עצמו.
שוב מתברר שלא מהצדק האמריקאי תבוא התשועה. זהו אותו צדק אמריקאי שממשיך לכלוא באכזריות נוראה יהודי ישראלי חולה, בן מדינה שהיא 'שותפה אסטרטגית במעמד מיוחד' (כפי שאושר השבוע בקונגרס). האכזריות מעולם לא נטשה את צאצאי עשו, גם את אלו שנשפטו, וגם את אלו ששפטו, אשר רחמיהם על מרבית הרופאים תהיה על אמריקה ככתם לדורות.”
