“"כשם שבמרחבי הים
רואים גל רודף גל
כשמצפון או מדרום
רוחות מנשבות בלי לאות,
כך הרקלס
פעם שוקע, פעם מתנשא
בתהפוכות חייו
כבים כרתים,
אבל תמיד אל מחלץ אותו
מנפילה אל בית המוות.

לכן ביראת כבוד אוכיח אותך
ואגיד -
שמעי, אסור לך לקטול
את התקווה המופלאה;
גם בן קרונוס
שהוא אדון היצורים
מעולם לא קבע שבני תמותה
יחיו ללא ייסורים -
אלא לסירוגין יגון ושמחה באים
כשם שחגים בשמים כוכבי הדובה.

ולבני אדם גם הלילה המנצנץ אינו מתמיד, ולא האסונות,
ואף לא העושר. מהר
כל דבר חולף, וזולת בא התור
לשמוח ולאבד.
אז גם את, גבירתנו, אל תרפי
לעד מן התקווה. האם אי פעם היה זאוס
לחלוטין אדיש לבניו?"

אחרי יותר מדי זמן שלא (יותר מחצי שנה!) חזרתי לקרוא דרמה יוונית.
ובכן, זה מחזה פשוט אבל אפקטיבי במה שהוא עושה, עם שירי מקהלה נהדרים, תצוגה כואבת של מעמד ומצב האישה בחברה היוונית העתיקה, כוחה העצום של אהבה ("מי שמחליט לצאת כמתאגרף כנגד אל האהבה, אינו חכם, ארוס עושה גם באלים כרצונו, גם בי, ובוודאי שגם באחרים.") ואפסיות האדם לעומת הגורל.
מעבר לכך, זו גם יצירה חתרנית ביותר בסיום שלה, שמכיל ביקורת כלפי האלים(!) לצד אירוניה וחיזוק האמירה על אפסות האדם, באופן שאיני יכול לפרט בלי "לספיילר" (עד כמה שאפשר "לספיילר" דרמה יוונית. לא הייתה ליוונים המחשבה הזו על עלילה כפי שלנו יש..)

"גם שימו לב לאדישות האלים
בכל מה שמתרחש.
הם המולידים, המכונים אבות,
רק צופים בייסורים האלה.
איש אינו חוזה את הצפוי,
מכל מקום ההווה הזה
מביא עלינו צער
ועליהם - קלון;
אלא שיותר מכל אדם
מתייסר הקרבן
בואנה, נערות, די לשהות בבית,
זה עתה ראיתן מוות נורא
ותלאות שונות ומשונות,
ובכל אלה אין אלא זאוס."

מחזה נהדר למי שרוצה להתנסות בדרמה היוונית.”