חגיגת קיץ היא היצירה הפחות-מוכרת והפחות-נחקרת מכל יצירותיו השיריות של אלתרמן;
יצירה שהצליחה לתעתע בקוראים ומבקרים כאחד. המבקרים תיארוה כיצירה פרועה, מפוררת , בלאגן שירי, בעלת מבנה טיוטאי ולעלילה מלודרמטית, מפותלת ובלתי מתאחה. מעריציו הרבים של המשורר שהופנטו מן האווירה המיתית-מאגית של שירותו המוקדמת התאכזבו למקרא ספר זה, שהיווה עבורם אות נוסף – לאחר עיר היונה – לתשישותו השירית הגוברת.
יש לציין שבשנה שיצא הספר חגיגת קיץ לאור, היתה הביקורת העברית האנטי אלתרמנית בשיאה. למעלה משש שנים מותקפת היתה שירתו של אלתרמן על ידי משוררי שנות החמישים ונתן זך בראשם. יצירה מורכבת זו היא תשובה מרשימה למרד זה.
מזווית הראיה של חקר הספרות נראה הקובץ לעתים כמו קריאת תיגר על החוקרים, כאילו חרץ אלתרמן לשון במשובת יוצרים והיתל בהגדרות הז'אנריות המקובלות: עד שהחוקר עורך את כליו לטפל בחומר לפי הסיווגים המצויים בידיו בא המשורר, הופך את החומר ומערבבו, ושומט את הכלים מידיו.
מתוך ספרה של פרופ' רות קרטון-בלום "הלץ והצל" (זמורה-ביתן, 1994)