“יואב יגאל
ההיסטוריה כאגדה וכבוחן מציאות
ספרו של היסטוריון התרבות ההולנדי הוזינחה הוא ניסיון ללכוד את הווייתה של תקופה מוגדרת בהיסטוריה של עמי אירופה - סוף ימי הביניים (המאות ה-14 וה-15). זהו ספר יוצא-דופן גם במבנהו וגם בתכניו. ל'חיים בתקופה זו', אומר הויזינחה, 'היו צבעים של אגדה' (ע' 8), והניסיון לספר אותה מקָרֵב את הקורא ושואב אותו לתחושת היכרות כמעט בלתי אמצעית ומוחשית מאוד. ובמקביל - לפליאה, השתאות וקושי להקיף את הניגודיות והפרדוכסים המרכיבים את מציאות-החיים דאז.

במקום אחר אומר הוזינחה, שחובה על ההיסטוריה התרבותית והמדינית להביא בחשבון את האשליות, השיגיונות והשיגעונות לא פחות מאשר את האירועים והמעשים (ע' 74). בהתאמה לתפישה זו הוא מביא עדויות לאופי החיים הממשיים והריאליים של אותה תקופה, שהיו חסרי ביטחון באופן קיצוני, פראיים, גסים, ונעדרי חשיבה ביקורתית. בו-בזמן החזיקו אנשים אלה באידיאלים נשגבים של אבירות, אהבה, קירבה לטבע ואמונה. כל זה בא לידי ביטוי במראית-עין של דפוסי התנהגות מדוקדקים ונימוסים מופלגים, שהסתירו, בלא הצלחה של ממש, מציאות קשה ואכזרית.

מיד עם צאתו לאור זכה ספרו של הויזינחה להערכה רבה, נלמד ותורגם לשפות רבות. אלא שלנקודת המבט הייחודית שלו ביחס לאופנים שבהם יש לחקור וללמוד את ההיסטוריה והתרבות, לא היה המשך של ממש. אחרי הכל, ספק אם יש בתולדות האנושות תרבות שלא עוצבה על-ידי אשליות, שיגיונות ושיגעונות. השביל הקל ביותר ללכת בו, אומר הויזינחה, הוא זה של חלומות על אידיאלים שלא באמת יכולים להתקיים במציאות (ע' 27).

הויזינחה מצליח להעביר באופן מופלא לא רק את הווייתה של תקופה שלמה, אלא גם את מה שנוצר בה והשפיע על מה שבא אחריה. הוא מביא דוגמאות, איך בתקופה שנראית כאילו היא מתקיימת במעין הזיה הכלואה בתוך עצמה, נוצרים ונובטים גרעינים שיגדלו ויתפתחו בתקופות שיבואו, וישפיעו עליהן עמוקות. כך, למשל, הרגש הדתי העמוק והתמים של פשוטי העם, שהזדהה עם ייסוריו של ישו עד כדי חיקוי אירועים ממשיים וקונקרטיים מחייו. היכולת להזדהות עם סבלו של האחר, שמתחילה בזה של ישו, היא הגרעין ל'אמפתיה' - יכולת שהתפתחה בהדרגה והוחלה במהלך הזמן על קבוצות שלמות כמו ילדים, חולים, זקנים, חולי נפש, עניים ועוד.

לגרעין אחר שנוצר באותה תקופה הייתה השפעה מקיפה ומרחיקת לכת עוד הרבה יותר, שספק אם היא מובנת אפילו היום. לראשונה התחילו יחידים שונים ללמוד את המציאות מהמציאות עצמה. אחת הדוגמאות שמביא הויזינחה הם הציורים של יאן והוברט ואן אייק (המאה ה-14). קשה להאמין, אבל עובדה היא, שבכל הזמנים ובכל התרבויות אמנים לא ציירו את המציאות! הם ציירו אידיאל שלה (כמו היוונים), סכמות (כמו ציורי הקדושים), דימויים וסימבולים (תרבויות עתיקות, התרבויות של דרום- אמריקה, אפריקה ועוד), וכן הלאה. מתברר, שכדי לצייר את המציאות יש לחקור את המוחשי והאישי ומנקודת מבט אישית.* כאן, לראשונה במהלך ההיסטוריה האנושית, פנתה האמנות מהקבוצתי לאישי. ומה שהתחיל בסוף ימי הביניים, הפך לקו מאפיין של אמנות הרנסאנס (ליאונרדו דה וינצ'י, מיכאלאנג'לו, רפאל ועוד), הסתעף והשפיע על תחומי חיים רבים אחרים. אחת ההשפעות המשמעותיות ביותר הייתה היווצרות המדע (גאליליאו, קופרניקוס ועוד). לראשונה בהיסטוריה של האנושות נוצרו תמונות של המציאות על-ידי חקר המציאות. המדע הוא תחום-הפעילות העקבי והמשמעותי ביותר, שמנסה לא להיות מושפע מהנטייה לצבוע את המציאות בצבעים שמהם עשויים החלומות (אמונות, משאלות-לב, דמיונות וכו'). כל זה מתחיל להיווצר עם הציורים של האחים ואן אייק, בתקופה שֶבָּה לחיים, כפי שאומר הויזינחה, יש צבעים של אגדה.


* ראו למשל את תמונת הזוג ארנולופי (ידידים של יאן http://heatfrombelow.tumblr.com/image/10166836987), תמונתה של אליזבט (אשתו של יאן http://webartacademy.com/academybooks/sixcenturesofpainting/images/plate22.jpg) ודיוקן עצמי של יאן עצמו (https://pergoblog.files.wordpress.com/2012/04/jan-van-eyck4.jpg).”