“בסופו של דבר, למרות שהחדר היה מפוצץ באנשים, היינו רק שנינו, זה מול זה.
שנינו החזקנו מקלות ביד.
מקלות ביליארד.
אני במדים, עם רובה גליל, אפוד מלא מחסניות ורימונים.
הוא עם מין ג'ינס שחור של ערבים, חולצה דקה ומבט מתגרה בעיניים.
חודש אפריל, 1986. היינו קצת לפני סיום חצי שנה של הטירונות הארוכה ויצאנו לשבוע של בטחון שוטף במחנה הפליטים ג'ילזון שבפאתי רמאללה. אני מדבר על ימים שעכשיו, בשנת 2014, נראים כמו ימי היסטוריה רחוקה.
עוד לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה והשטחים שקטים ושלווים. אפשר להסתובב בלב ליבם של מחנות הפליטים הפלסטינאיים ללא מורא והמחשבה כי המצב יימשך כך עד אין קץ, משותפת למיליוני ישראלים.
אופן מחשבה זה הכתיב גם את דרך ההתנהלות שלנו. אחרי היום הראשון שהוקדש להתאקלמות, כבר הסתובבנו בכל פינות המחנה, עשינו הכרות עם הסמטאות וגם עם התושבים.
באחד הבקרים יצאנו לסיור במחנה תחת פיקודו של סמל שלא השתייך ליחידה שלנו והיה מסופח אלינו רק לצורך שבוע הבטחון השוטף.
הוא הביא רוח חדשה אל המשמעת הספרטנית והנוקשה שהייתה נהוגה אצלנו ביחידה. הוא ראה בכל מקום פתח לתעלול ועשה דברים שנראו לנו, כטירונים ביחידה מובחרת, הזויים, אך עם זאת בעלי קסם משלהם.
גם נושאי השיחה איתו היו שונים מאוד מנושאי השיחה עם המפקדים שלנו. הוא דיבר איתנו על נשים, אלכוהול, סקי, ביליארד ועוד דברים החורגים מהעולם הצבאי הקשוח.
והוא עשה איתנו גם דברים שונים מאוד.
זה התחיל עם הפלאפל.
אני לא יודע אם יצא לכם להסתובב בג'ילזון (סביר שלא) ואני משוכנע לגמרי שכבר לא תסתובבו בג'ילזון, אבל כמי שאכל פלאפל בעשרות מקומות בישראל, בלבנון ובכמה מקומות בקהיר, אני יכול לקבוע שהפלאפל של ג'ילזון הוא הטוב ביותר שאכלתי. כמובן שפקודות צה"ל אסרו אז וגם היום לאכול פלאפל או דברים אחרים במחנות פליטים, אבל כבר אמרתי - הסמל ההוא החדיר רוח שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם מה שפקודות צה"ל קבעו וכך זכינו לטעום מהפלאפל האלוהי ההוא.
אחרי ששבענו המשכנו להסתובב במחנה. רגלינו הובילו אותנו למרכז המחנה, שם שכנו שתי חנויות מכולת עלובות למראה ומין מועדון שמוט גג. הסמל העיף מבט לתוך המועדון וכבר אפשר היה לחוש כי במוחו מתבשל תבשיל מסוג מסוים.
"תגיד", הוא פנה אלי בחיוך כשהתיישבנו ליד המכולת. "כשדיברנו אתמול על ביליארד, אמרת שהיית אשף על השולחן הירוק שעמד במועדון חברת הילדים בקיבוץ, נכון?"
"בטח", עניתי לו בבטחון העצמי של בן 18 וחצי שבטוח שכל העולם בכף ידו.
"אז מה אתה אומר - אולי נארגן כאן משחק, אתה נגד נציג המחנה?", שאל ואותו חיוך תלוי לו בזווית פיו.
עברו יותר מ-28 שנים.
מעת לעת, כל כמה שנים, כשאני נזכר בשאלה הזו, אני בודק עם עצמי מה הייתי עונה היום, מה היו השיקולים והאם הייתי נענה לאתגר או לא. אבל אז, כזכור, הייתי בן 18 וחצי.
ראש ריק, ביצים מלאות ורובה ביד.
"מי שתביא", עניתי במהירות, מנסה להיראות קשוח, אבל אותו טעם מתכתי של אתגר גדול, אולי גדול מדי, כבר עמד בפי.
גם הלב כבר קפץ לפאזה של בימבומים חזקים הרבה יותר.
כי האמת הייתה שהייתי שחקן לא רע, אבל ממש לא מעבר לכך.
לקח בדיוק 10 דקות והנה ניצבנו זה מול זה.
למרות ההרפתקנות, הסמל לא הרשה לי להוריד כלום וכך התייצבתי למשחק הביליארד כשעלי האפוד העמוס, הנשק וציפיותיו של העם היהודי אותו ייצגתי שם.
אני לא יודע אם האתגר שידרג את יכולותיי, או שגם המתמודד שלי לא היה תותח ביליארד, או שאולי הוא פחד שאם ירמוס את כבודי אעשה שימוש ברובה שהיה תלוי עלי, אבל המשחק התנהל בסימן שוויון, או יותר נכון בסימן חוסר ההצלחה של שנינו להכניס את הכדורים.
המועדון הלך והתמלא וכך, אחרי כעשר דקות, היינו חולייה קטנה של חמישה חיילים ומולנו כ-50 פלסטינאים שקטים, שרק עיניהם אמרו הכל. המשכנו להיאבק זה בזה בחוסר כשרון בולט, עד שהגענו לכדור האחרון.
היה תורי.
התרכזתי.
נשמתי עמוק והאפוד כל כך לחץ והעיק על נשימתי ועל נשמתי.
הידיים לא כל כך יציבות.
נשמתי שוב.
ואז הכיתי.
הכדור טס בדייקנות, פגע איפה שצריך והלך במסלול יפה אל הפתח הממתין.
אבל לא נכנס.
עכשיו תורו.
ובסופו של דבר, למרות שהחדר היה מפוצץ באנשים, היינו רק שנינו, זה מול זה.
שנינו החזקנו מקלות ביד.
מקלות ביליארד.
הוא התכופף, כיוון וכיוון.
הייתה דממה בחדר בעת שעשרות אנשים עצרו את נשימתם.
הוא היכה.
מכה שמאחוריה עמד כל העם הפלסטינאי.
הכדור טס לאט, ואולי זה רק דמיוני וזכרוני ההולך ומתעמעם עם חלוף השנים.
וכמה שהוא טס לאט, הוא הגיע אל פתח הכניסה, התעכב שם קצת.
וצנח פנימה
בעשרות השנים שחלפו מאז, ביקרתי בכל 19 מחנות הפליטים הפרוסים בין הירדן והים. שם הבנתי את הבעיה הפלסטינאית בכל עוזה ובכל הייאוש שלה.
ברבים מהמחנות האלה נלחמתי יחד עם החברים שלי.
אבל את הביקור הראשון שלי, במחנה הפליטים ג'ילזון ליד רמאללה, ביקור בו לא יריתי ולו ירייה אחת, לעולם לא אשכח.
לעולם”

“ספר חובה לכל מי שרוצה לנסות ולהבין את המציאות האנושית והפוליטת שסביבנו. קשה למי שגדל על סיפורים אחרים, ומי שתופס את עצמו כציוני אדוק ונאמן, להתמודד עם הספר. אבל זו חובה. בזכות הספר נחשף הקורא למציאות שהודחקה ושוכתבה, ולכן רק עם סיום קריאתו יכול הקורא להתמודד עם טענות הפלסטינים ודרישותיהם. קשה לקרוא, אבל חובה.”

“הערה לגבי ציטוטו של בן גוריון בספר:
בן גוריון לא אמר "אנו חייבים לגרש את הערבים..." כפי שהוא מצוטט בספר, אלא הציטוט המקורי הוא "אננו רוצים לגרש את הערבים...".

הנה הציטוט המקורי: "We do not wish, we do not need to expel the Arabs and take their place. All our aspirations are built upon the assumption — proven throughout all our activity in the Land — that there is enough room in the country for ourselves and the Arabs."
מצוטט ממכתוב לבנו עמוס.
* Letter to his son Amos (5 October 1937),

הציטוט המסולף של בן גוריון כפי שהוא מופיע בספר:
"[We] must expel Arabs and take their places" after appearing in this form in The Birth of the Palestinian Refugee Problem, 1947-1949 (1987) by Benny Morris, p. 25.

-------
לא קראתי את הספר, אל תנסו להסיק מהקטע הזה על הכלל, מבלי לקרוא את הספר בשלמותו.
אורחלאידוע.”