“"...וְאִם תְּבַקְּשׁוּ לָדַעַת מָה מַרְאֵהוּ שֶׁל גַּן־הָעֵדֶן, הֲרֵי זוֹ אֶרֶץ תַּפּוּחִים וְאַגָּסִים וּשְׁזִיפִים וּפְרִי הָדָר, וְשָׂדוֹת נִפְלָאִים מְכֻסִּים בְּמַרְבָד שֶׁל פְּרָחִים, וְשׁוּרוֹת עֲבֻתּוֹת שֶׁל עֲצֵי־צַפְצָפָה חוֹצְצוֹת כְּמָסַךְ יָרֹק בֵּין שָׂדֶה אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ, וְהַקָּמָה בַּשָּׂדוֹת בְּהִירָה כְּזָהָב, וְהַנְּחָלִים נוֹצְצִים מִנִּי כֶּסֶף."

הקטע שלעיל לקוח מהסיפור שעל שמו נקרא קובץ הסיפורים, "הנסיכה מגן־העדן". הספר הנוכחי ו"ארץ יערות המערב", שסקרתי בעבר, מהווים יחדיו את התרגום לספר "The Little Bookroom". הסיפור הזה, בניגוד לשמו, עוסק דווקא בשלושה נסיכים מגן העדן, ולא בנסיכה. הוא נקרא במקור "Leaving Paradise", שהוא שם הולם הרבה יותר, היות ומדובר על נסיכים שגורשו מגן העדן לאחר שמכשפה זקנה פיתתה אותם בסיפוריה על העיר הגדולה, עוררה בהם סקרנות והם החלו לשאול שאלות שאף פעם לא הוטרדו בהן. מסתבר שבגן העדן אסור לשאול שאלות. אני תוהה האם כך חונכו הילדים בתקופה שבה נכתב הספר?
אפשר לראות בסיפור הזה גירסה של גירוש אדם וחווה לאחר שטעמו מפרי עץ הדעת.

בסיפור "בשכבר הימים" מסופר על זקיף שנראה שומר על מקום מסויים שאין בו שום דבר שיש לשמור עליו, ומסתבר שאף אחד לא יודע למה הוא נמצא שם. הרעיון מזכיר את הסיפור "ארץ יערות המערב", שבו הזהירו את התושבים מסכנות שנמצאות ממערב לממלכה, למרות שאף אחד לא ידע לציין מהן אותן סכנות. רוב המבוגרים לא יוצאים טוב בסיפור הזה, מלבד אחד שרואה שיש כאן עניין לא הגיוני.

קטע לדוגמה מהסיפור, שיש בו גם נימה פדגוגית:
"בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים, וְכָל מָה שֶׁאֲסַפֵּר הוּא אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ, יָצְאָה הַמַּלְכָּה לְטַיֵּל בַּגַּן, וְנַחֲשׁוּ־נָא מָה רָאֲתָה? פָּשׁוּט - פֶּרַח.
תֹּאמְרוּ: 'וְכִי מָה בְּכָךְ? מָה יֵשׁ כָּאן לִתְמֹהַּ? וְכִי מָה עוֹד גָּדֵל בַּגַּן מִלְּבַד פְּרָחִים?'
הִנֵּה יֵשׁ, לְמָשָׁל, גַּנִּים שֶׁהֶעֱלוּ קוֹצִים וַחֲרוּלִים! וּכְבָר רָאִיתִי גַּנִּים שֶׁיֵּשׁ בָּם יוֹתֵר חוֹחִים מְאַשֵּׁר פְּרָחִים, אֲבָל גַּנִּים אֵלֶּה שַׁיָּכִים לִילָדִים וִילָדוֹת קְטַנִּים שֶׁשָּׁכְחוּ לְטַפֵּל בְּגַנָּם לַמְרוֹת כָּל מָה שֶׁהִבְטִיחוּ."

בסיפור "האיכר הטוב" מסופר על איכר קשוח, רודף בצע ושנוא בכפר, אשר עובר תהליכים ומשתנה מקצה לקצה בעקבות נישואיו ולידת בתו.

ישנם סיפורים נוספים שבהם מוצגים אנשים טובים ורעים, חכמים וטפשים; ישנם ביניהם כאלה שעוברים תהליכים של שינוי, כמו בדוגמא שלעיל. פרג'ן מציגה בסיפורים חינניים את עולם הילדים, בלי להתעלם מהקשיים שבו. הן המבוגרים והן הילדים מוצגים לעתים כמלאכים שמנסים לעזור ככל יכולתם, לטפל בקשישים במשפחה, לדאוג לילדים יתומים ובקהילה וכו', ולעתים ככאלה שמתנכלים לאחרים וממררים את חייהם. לעתים הילדים מוצגים כחכמים יותר מהמבוגרים.

יש רעיונות שונים או מפתיעים בסיפוריה של פרג'ן, כגון אי-עשיה שמביאה תוצאות טובות יותר מעשיה (בסיפור "משפחת בני טים"); סבתא רבה שמתנהגת בילדותיות רבה יותר מאשר הילדה, אשר לוקחת על עצמה את תפקיד המבוגר במשפחה; ילד גרגרן שעושה טעות שבסופו של דבר מביאה לו יותר ממתקים ממה שהיה מצופה (הוא גם אוכל זנבות של כריכים שאנשים השאירו אחריהם בתחנת הרכבת - איכס :-)). פרג'ן לא כותבת בתקינות פוליטית, וכך הצוענים מוצגים בסיפורים כאנשים ששורפים גורן כנקמה, כחשודים בחטיפת ילדים וכמגלי עתידות לא אמינים.

שפת התרגום טובה, אם כי לא מושלמת. כתמיד, הבעיה העיקרית בתרגומיה של דליה רביקוביץ' היא העיברות של השמות, החגים (חנוכה) ואפילו מקומות גיאוגרפיים (החמור מקונמרה מתואר כ"מבהיק כשלג על פסגת החרמון").

הספר חביב ומתאים להורים עם ילדים קטנים, המעוניינים להקריא להם את הסיפורים בליווי הסברים.”