“במסגרת לימודי ההיסטוריה של המזרח התיכון באונ׳ חיפה, דגש רב הושם ( אני מדבר על 1981), על לימודי דת האסלאם, תוך התרכזות בתקופת התגבשותה של האומה הערבית , כאומה מוסלמית ,
כאשר כל כבושי המאה הראשונה הם כבושים לשם הפצת דת האסלאם בקרב יושבי חצי האי ערב, והמזרח התיכון לאחר מכן.
ספרו של חוראני שיצא רק בשנת 1991 לא היה בתוכנית הלימודים של אז, ושמו של חוראני כניראה
שלא היה ידוע בקרב תלמידי הקורס.
אולם , אלברט חוראני ידוע כמומחה להיסטוריה של העמים הערביים ובעיקר עמי ערב , כולל המגרב ( צפון אפריקה).
מוצאו של חוראני ממשפחה לבנונית שהיגרה לאנגליה במאה ה-19.
הוא נולד במנצ׳סטר ב-1915.
המרד הערבי שפרץ בפלסטינה ב 1936, עורר את סקרנותו, והוא התקרב לנושא הפלסטיני, תוך שהפך למתנגד לנושא הציוני.
ב 1946 היה חוראני חלק מהמשלחת הפלסטינית ויעץ להם בנושא חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות.
כידוע, הועדה האנגלו- אמריקנית המליצה לחלק את פלסטינה בין שתי העמים והקמת מדינה פלסטינית ומדינה יהודית. אינני יודע אם חוראני היה גם מעורב בדחיית ההמלצה , ובעקיפין לפריצת מלחמת העצמאות היהודית, שהביאה לנכבה הפלסטינית.
בתחום האקדמי , חוראני היה בעל השגים ראויים, אבל רבו החולקים על התיזות שלו.
בספרו הראשון חוראני טען שהתרבות הערבית, ובסיסה דת האסלאם, תרמו לא פחות מתרבות המערבית להנחת התשתית הרעיונית לרעיונות הליברליים.
הוא מסביר בסיפרו, שמפגש התרבויות המערבית- מזרחית גרמה בתחילה לזעזוע עמוק בחברה
הערבית, כאשר הרעיונות המערביים שניסה נפוליאון להשליט בחברה הערבית, ניתקלו בהתנגדות
עזה בכל שכבות החברה הערבית, כשההתנגדות העזה ביותר באה משיכבת העולמאא, שפחדו לאבד
את מעמדם המורם כתוצאה מכניסת ערכים דמוקרטיים לכאורה.
לדעתו, כניסת הרעיונות האלה הובילו במאה ה-20 להתגבשות הרעיון הלאומי בקרב העמים הערביים,
ובעקיפין תרמו לפרוק האימפריה העות׳מנית.
הרעיון השני שפיתח חוראני; הוא רעיון ״ הפוליטיקה של הנכבדים״,
על פי הרעיון הזה, התגבשה בחברה הערבית קבוצת מנהיגים, שהיוו את דרג הביניים, בין המוני העם לבין האצולה העות׳מנית. כאשר תפקידה הראשון היה לתווך ביניהם.
מה שעזר רבות לגיבוש הקבוצה היה , הכרת השלטון המרכזי בקבוצה הזאת, שבאה כתוצאה מאינטרסים משותפים. השלטון המרכזי מצא בהם תועלת בריכוך השליטה בעם מצד אחד, ומצד שני ההכרה במעמדם על ידי השלטון המרכזי העניק להם סמכות בעיני ההמון.
התוצאה ההיסטורית לגיבוש מעמד הנכבדים, אובדן איטי בסמכות השלטון המרכזי שהביא בסופו של דבר להתפרקותו לאחר מלחמת העולם הראשונה.
לרעיון הזה של חוראני, קמה התנגדות רבה, בטענה נכונה, שהוא עושה אידאליזציה של הרעיון תוך התעלמות גמורה מהפן השלילי של מעמד הנכבדים:נפוטיזם שפשה בהם, שחיתות והתעמרות בפשוטי העם. לדעתם, הנכבדים דאגו רק לעצמם, והעובדה שחלה רדיקליזציה בעמים הערבים, שהובילה בסוף המאה ה -20 לפונדמנטליזם איסלאמי, מעידה, שנכבדים אלה לא מילאו כל תפקיד היסטורי ובטח שלא מילאו תפקיד ממתן.
כמו כן הנכבדים לא מנעו את עלייתם של מנהיגים לאומנים ורדיקליים כמו נאצר במצרים , אסאד בסוריה , וצ׳דאם חוסיין בעירק.
בסיפרו חוראני מדגיש את תפקיד התגבשותה של העיר בתולדות הערבים , ומופנה לה מקום מרכזי בספרו. לדעתו ה- עיר הוא מקום שבו התפתחה התרבות הערבית, המקום שהישרה שקט שלווה וביטחון על אזרחיה, לעומת הכאוס, וחוסר הביטחון ששררו מחוץ לה.
כל היצירה התרבותית של העמים הערבים קרו בתוכה והעיר היא שהנחילה אותה להמונים.
אני מוצא שחוראני מתעלם לכמה עובדות יסודיות שאיפיינו את העיר הערבית: העיר היתה מרכז של עוני ובערות, המונים שהסתובבו בה ללא מעש, כאשר הדאגה המרכזית היתה למצוא גרוש או שניים כדי לכלכל את המשפחות, הרעב בעיר היה עניין יום יומי, והתרבות שפרצה קדימה , היתה חלק מהמעמד העיקרי והעשיר, שהיה רק חלק קטן יחסית להמון שחי בתת תנאים, והיה מוסת מדי פעם על ידי מנהיגים, שנושא זה או אחר לא מצא חן בעיניהם.
ידוע על מקרי הסתה אנטי יהודית שקרו בערים מרכזיות כמו בגדד, דמשק, קהיר ואחרות.
לסיכום, ניתן לומר שחוראני כתב ספר היסטורי מדרגה ראשונה.
אולם אין לקבל את מסקנותיו ללא עירעור, מפני שהוא נוהג להתעלם מאספקטים מסויימים שלא
מקדמים את התיזה שלו.
בעיקרון ,ספר טוב ומומלץ, למרות המגרעות שמניתי בו.
טוביה.”
