בספרו הרפלקסיבי והמטא-אנתרופולוגי רב-ההשראה, עבודות וחיים (1988), בוחר קליפורד גירץ לכתוב באהבה ביקורתית על סגנון כתיבתם של ארבעת האנתרופולוגים הנמנים עם עמודי התווך של האנתרופולוגיה: קלוד לוי-שטראוס, אדוארד אוון אוונס-פריצ'רד, ברוניסלב מלינובסקי ורות בנדיקט.
דרך שאלת המעמד של ארבעתם בתוך הדיסציפלינה האנתרופולוגית, מבקש גירץ לעמוד על אותו גורם חמקמק שהופך אותם ל"קלאסיקונים"; כלומר כיצד ניתן להסביר את העובדה שספריהם נקראים גם כיום בשקיקה רבה כל כך? גירץ דוחה את ההנחה הסבירה לכאורה שמעמדם ה"קלאסי" של חוקרים אלה נרכש בזכות הצלחתם התיאורטית, שכן העמדה התיאורטית של כל אחד מהחברים בפנתיאון הקלאסיקה האנתרופולוגית אינה מקובלת כיום. בהקשר זה מנסח גירץ טענה לא שגרתית, טענה "ספרותית", שלפיה אופי המפעל האתנוגרפי של האנתרופולוגיה הוא "ספרותי" מעיקרו, כלומר האתנוגרפיה היא, בראש ובראשונה, אופן של כתיבה.
גירץ מטפל בבעיה שטורדת אנתרופולוגים רבים, בעיקר לנוכח הביקורות הפוסט-מודרניות ביחס לקיומה של מציאות תרבותית חד-משמעית מחוצה לנו, כמו גם ביחס ליכולתם של אנתרופולוגים לייצגה – הוא נדרש לסוגיית הענקת התוקף לידע האתנוגרפי. אי לכך, האתנוגרף של גירץ "חוקק" את השיח החברתי, הוא "חורת אותו בכתב", שכן הכתיבה אינה רק המהלך הפיזי-טכני שבאמצעותו המידע נאסף, היא אינה פעולת החקירה בשדה בלבד – הכתיבה היא הפרקטיקה העיקרית של האנתרופולוג בשדה והתוקף המחקרי קשור לסגנון כתיבת האתנוגרפיה, כלומר הז'אנר של הכתיבה האתנוגרפית הוא זה המעניק לתכניה תוקף.
קליפורד גירץ הוא מגדולי האנתרופולוגים בני זמננו, ואחד מיחידי הסגולה אשר זכו להכרה שחרגה הרבה מעבר לגבולות הדיסציפלינה האנתרופולוגית, ואף מעבר למדעי החברה בכלל.
לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר אנדרה לוי, אנתרופולוג מאוניברסיטת בן גוריון, אשר ממסגרת את הספר בהקשר הכללי של עבודתו של גירץ, תוך הדגשת גישתו הפרשנית.