“יש לפעמים כתבות בעיתון על אנשים תרומיים ויוצאי דופן. על אותם הורים ששכלו את בנם הצעיר בתאונה, אבל סולחים בכל ליבם לנהג הפוגע. דברים כאלה. אנשים משכמם ומעלה, המראים חמלה, ויתור, וסלחנות יוצאי דופן. כאלה שראוי לכתוב עליהם.

על אינר גיליקסון אף אחד לא יכתוב בעיתון. איש מבוגר וקשוח, צאצא של ויקינגים, בעל עבר צבאי. מאז שהבן שלו נהרג בתאונת דרכים הוא מסתגר לו בחוותו המבודדת בעיירה קטנה בויומינג הנידחת, ובעיקר כועס על העולם ושונא את כלתו. יש לו נשמה טובה, אמנם, והוא תומך בחבר ותיק שנפצע בצורה טראגית, אבל הוא בעיקר נוטר טינה. הכלה מצידה נטשה את אותה עיירה קטנה שבה נולדה, ובה התחתנה, והיא מתגלגלת ממקום למקום, תוך בחירה סדרתית בבני זוג מתעללים ומשפילים.

ואז הם נפגשים, וזה מה שיוצר את הספר הזה. ג'ין הכלה, כך מתברר, היתה בהריון בעת שבעלה נהרג. היא מגדלת את הבת שלה, בלי לספר לה דבר על מוצאה ועל משפחתה. למעשה בחלק מההזדמנויות מתברר שיותר משג'ין מגדלת את ביתה, הרי שהבת מגדלת את ג'ין. זו תופעה ידועה, שבה ילד או ילדה להורה לא מתפקד הופך להיות אחראי על ההורה. קוראים לזה "ילד הורי". אז גריף, הבת, משכנעת את ג'ין לברוח מבן הזוג הנוכחי. לג'ין אין הרבה ברירות, והיא מגיעה אל אינר, לחווה, ומעמתת אותו עם השנאה שלו, ועם נכדה שעליה לא ידע.

הסיפור מובא ממספר נקודות מבט שונות, והוא כתוב טוב. אבל משהו בו הפריע לי, ולכן ההתלהבות שלי מסוייגת במקצת, וזאת למרות שאני לא מצליחה לשים את האצבע בדיוק על הגורם המפריע. אולי זו אמינות המספר. יש לי ילדה בת תשע בבית, ולכן נקודת המבט של גריף היתה נראית לי קצת בוגרת מדי ולא ממש אמינה. מצד שני, אולי ילדים הוריים הם גם בוגרים יותר מהילד הממוצע. מבחינת סוגה, המיקום של הספר לא ברור. הוא מעלה שאלות למחשבה, כולל סוגיות של קשרי משפחה, רגשות קשים, והיכולת או הרצון לסלוח ולהתחיל מחדש. מצד שני, לקראת הסוף כל מיני פריטים בעלילה מסתדרים קצת יותר מדי טוב, וזה ממקם אותו על הצד היותר שמאלצי-קיטשי של סוגות הקריאה. אבל זה לא בהכרח רע.”