“מתוך ספרו האחרון "תאומי צביה "

כך חשב והעלה על הכתב: "תאמרו כי אלה הם חלומות באספמיא ומגדלים פורחים באוויר אך כמה יפים הם חלומות אלה ,הניתנים להגשמה בידי אנוש –מול האלטרנטיבות של סיוטי לילה שגם הם ניתנים להגשמה ומסתיימים בקטל ובהפיכת כל האזור כולו לתל חרבות שעליו מרחב ענן רדיואקטיבי "


לובה אליאב ז"ל. דוגמה לאנושיות להומניות.בלי מרכאות חולם ומאמין באדם. האיש שבחזונו ראה ארץ מולדת שחיה בשכנות טובה עם שכניה.
ששיוויון בין אזרחיה הוא בסיס הכרחי לקיומה. וכל זה האמין בכל ליבו שאפשרי להשיג.
בשעות אלו זה נראה כל כך בנאלי, כל כך מנותק מהמציאות שאנו חיים בה.
"אוטופיה מזרח תיכונית" "אוטופיה חברתית" צר לי בתחילת שנות האלפייםעוד היה יכול לכתוב כך. עצוב שהיום בסוף שנת 2014 זה חלום רחוק, תמים , המאה ה-21 ככלל והמזרח התיכון בפרט אינם פועלים באופן שעליו חלם.
קראתי את מרבית ספריו ובמשך שנים הוא היה עבורי ולא רק עבורי עוגן לתקווה שיבואו ימים טובים, לצערי אריה לובה אליאב היקר שאינו עוד אתנו טעה. טעה בוודאות. כי הביטוי "יצר לב האדם רע מנעוריו" חזק ומשמעותי יותר מהבריאה בצלם אלוהים. מה היה חושב או כותב אם היה בין החיים? אין לי תשובה. מה שברור שמנהיגי האזור היו רואים בו דמות הזויה ועל כך יש להצטער. או אולי בכל זאת "הכדור הוא עגול" ויש לקוות שמשהו עוד ישתנה. מאין? איך? אין לאיש מושג- אבל מי היה מעריך לפני מספר שנים שמצרים תעבור שינויים כפי שעברה העתיד נוטה להפתיע לטוב ולרע ואולי מאיזה מקום שכרגע אינו צפוי תצא קרן שמש ותהפוך את אשר חלם עליו לרלוונטי.. קשה להאמין אבל אולי...”