מי אנחנו? האם אנחנו מתי המעט שנהנים מהמדיניות הכלכלית שאימצה ישראל או שמא אנחנו המיליונים שמשלמים את מחירה?
האם אנחנו המוני הצעירים האידיאליסטים שהקימו אוהל בשדרה? האם אנחנו הוריהם - רופא שכורע תחת העומס, מורה. פועל טקסטיל שפוטר, מובטל בן חמישים? האם אנחנו סבא וסבתא שלהם, שחסכונותיהם נמחקים בלהטוטי שוק ההון?
האם אנחנו עניים, למרות שאנחנו עובדים קשה מאי פעם?
האם אנחנו אנשי מעמד הביניים, שמתלבשים נכון ושותים את האספרסו הנכון, אבל בכל זאת מרגישים שמשהו עמוק השתבש?
איך הפכנו למדינה המובילה באי-השוויון מבין כל המדינות המתקדמות?
מדוע אנחנו מוותרים על הדמוקרטיה ומאפשרים לקומץ אנשים בעלי הון לשלוט על חיינו?
את מי משרתים שיטת המיסוי, הקיצוצים בתקציב, ההפרטות, המבנה הפרוע של שוק ההון?
האם במקום העבודה שלנו עדיין מותר לנו בכלל לשבות? להתאגד? להגיד "אנחנו"?
האם אנחנו אוהבים את המדינה מספיק כדי להילחם לא רק על גבולותיה, אלא על צלם האנוש שלה?
ספרה של שלי יחימוביץ אנחנו עונה על השאלות האלה בבהירות ובאומץ. הוא מגולל את המאבק החשוב ביותר על פניה של מדינת ישראל. מאבק שניטש מדי יום ברחוב, במקום העבודה, בבית, בבתי הספר, בתקשורת ובמסדרונות הממשלה והכנסת.
למאבק יש פנים. הפנים של כולנו - של העובד שפוטר מפייסבוק, איש ההיי-טק שלא רואה את ילדיו אבל משוכנע שהוא שיחק אותה, האחות, המנקה, בעל העסק הקטן, הילד שמחכה לתרופה שתציל את חייו, המנכ"ל שפיטר את עובדיו ומיד העלה לעצמו את השכר, הקשיש שמפוטם ישר לגרון כדי לחסוך בעלויות, הטייקון שהמציא כללי מוסר חדשים.
הספר אנחנו שואף לנקות את המונח "אנחנו". ליצור אותו מחדש במובן האמתי, במובן של ערכים משותפים, במובן של סולידריות, במובן של מדינה האחראית לאזרחיה, במובן של היסטוריה משותפת, חזון מכונן, דבק מאחד.
כי אנחנו הוא ספר אופטימי, ספר שעודנו מאמין בנו.