'מישהי צריכה להיות כאן', הרומאן השני של לאה איני וספר הסיפורת השלישי שלה , הוא הנועז, והברוטלי שבין ספריה עד כה. הרומאן הוא סיפורה של גילה, נערה כבת 17, שאימה ברחה מאביה הימאי, קוראת כפייתי של ספרים, שרבים מהם היא גונבת מחנות ספרים נידחת הדמויות שסובבות אותה בשיכון הפרוורי הן גם אספקטים של מאבקה על זהותה והישרדותה, כאדם וכאשה, בתהליך מתמשך של התפוררות :בעל חנות הספרים, שמנסה לפתות אותה לקחת חלק בפנטזיה שלו שהיא תלד לו ילד{במקום אשתו שאינה יכולה ללדת}, חברתה הקרובה אודליה , עוזרת בית שיש לה חלום של דוגמנות, אך בינתיים אביה צופה בעירומה במיקלחת, שכנה אלמנה , ניצולת שואה, שחיה בעולם הזוי בתוך אוסף הגרוטאות והסמרטוטים שלה, מיטלטלת בין תופת לניתוק לאחר שהגרמנים, במסגרת ניסוי "רפואי" שטני, חסמו לה את הרחם ומנעו מהתינוק שלה לצאת. בזו האחרונה מאוהבת גילה אהבה עזה, נכזבת. אבל בעולם הזה של גילה, שהגבולות בין המתרחש "בפועל" לבין הדמיון וההזיה נזילים בו ממילא, משוטטים גם צ'כוב וקפקא, ואן מאטר, ורסקולניקוב, גיבורו של דוסטוייבסקי. כאילו ממשיכה גילה את הספרים שהיא קוראת אל תוך חייה. באובססיביות רבה רואהלעצמה גילה יעוד, כי מישהי צרכה להיות כאן לא רק כדי להציל, למשל, את חברתה אודליה, אלא גם כדי לקיים שמורה של מילים גוססות, להציל מילים נדירות על סף הכחדה מפני הפיכתן לגרוטאות חסרות סיכוי. את זה היא עושה בפינקס שמלווהאותה כל העת, ואף מייצרת מילים, במין אמונה של קשר בין שם למציאות. היא, שנראית בעיני עצמה כמעט בחור, נאבקת על זהותה הנשית בין השאר באמצעןת המילים, בעולם שבו כל גבר מועמד להיות חודר גס ומצמית. אין זה בדיוק ספר על נסיון (נואש) להשיג איזו חירות פנימית באמצעות המרת "מציאות" בספרות. גם אין זה ספר על הפער הקונבנציונאלי בין ספרות ל"מציאות", בין מילים לבין "ממשות", או בין עלילות הרומאן הרומנטי לבין ה"מציאןת". בסופו של דבר הלוא קפקא ואן מאטר יוצאים שלובי זרועות, והדמויות של השיכון המתפורר הן דמויות בדויות לא פחות, דפים מתעופפים ברוח של ספר שכריכתו מתפוררת. הן יכולות להפוך לדמויות בעלות זהות רק כשגילה קולטת אותן במסגרת איזה דגם או תקדים סיפורי, בסיפור הזה הן קמות לתחייה על סף הכחדה, בסיפור הזה שוב ושוב ילדים אינם יכולים להוולד, אבל גם הצלתן החוצה מן הסיפור היא איבוד משמעות והתפוגגות. אין מנוס ממלים הנתלות על כתפי קולב דקיקות. בלעדיהן יש תופת של חיים צמחיים, אבל המילים עצמן הן שמטיבות לגבש את התופת של הקיום על סף ההכחדה. ממעגל הקסמים הזה אין מוצא בעולם שרופאיו מזריקים סמים משככים, או שהם סניליים. מציל ממנו רק רצח, ממשי או בדוי, שגם הוא עוטף אותו בסצינת הרצח הבדויה של רסקולניקוב.