אל הריפוי של שופנהאואר ('הריפוי' בקיצור לצורך העניין) אני מגיע לאחר קריאה לא מעטה בכתביו של יאלום. כשניטשה בכה, הוא אולי אחד מחמשת הספרים הטובים שקראתי, את 'תליין האהבה' ו'אמא ומשמעות החיים' קראתי בשקיקה, את 'על הספה' התחלתי מספר פעמים אבל מעולם לא המשכתי, ועל המדף נמצא 'ריפוי קבוצתי' לעיון עתידי.
ספריו של יאלום מתחלקים לשלוש קטגוריות- ספרי פרוזה בנושא פסיכותרפיה בהם הוא מציג סיפורי טיפול אישיים שלו, ספרי מחקר והדרכה בנושא הפסיכולוגיה ורומנים. 'הריפוי' לוקח חלק מהקטגוריה השלישית.
בדומה ל' כשניטשה בכה', ב'ריפוי' יאלום שולח אותנו לעולמו הפסיכואנליטי והפילוסופי כאחד. ב'כשניטשה בכה' הוא עושה זאת ע"י שליחתנו לשנות ה-90 של המאה ה19, ולטיפולו הפיקטיבי אותו מקבל ניטשה מדוקטור ברויר. ב'ריפוי' מנוע יאלום מלעשות את אותו הדבר, ולשלוח את הקורא אל שנות חיו של שופנהאואר מהסיבה הפשוטה מאוד שבשנות חיו של שופנהאואר עדיין לא הומצא הטיפול הפסיכואנליטי.
על מנת לגשר על הפער, מעתיק יאלום את דמותו של שופנהאואר אל ההווה, בדמותו של פיליפ, בעבר כימאי מצליח, שעובר תהליך נפשי במהלכו מחליף את מקצועו ליועץ פילוסופי, מטפל שעוזר למטופליו דרך הבנות פילוסופיות. בכדי לקבל את רישיונו כמטפל מוסמך, מבקש את עזרתו של ג'וליוס, מטפל וותיק, מוכר ומצליח (דמותו של יאלום ניכרת בו בשפע) שבדיוק באותם הימים מתמודד עם הגילוי כי הוא חולה בסרטן סופני.
על מנת להשאיר את שופנהאואר עצמו בסיפור, ולא בהעתקו פיליפ בלבד, מחלק יאלום את הסיפור לשני חלקים משולבים. בחלק הראשון מספר לנו יאלום את סיפור הטיפול אותו עובר פיליפ יחד עם קבוצתו הטיפולית הוותיקה של ג'וליוס. חלקו השני של הסיפור הנו סיפורו הביוגרפי-היסטורי של שופנהאואר עצמו.
ובכך, בעוד הסיפור של שופנהאואר עצמו נמצא מרתק, תוך הסבר פשוט וקריא של הפילוסופיה של האדם הגדול הזה וניתוח האישיות שלו דרכה, חציו הראשון והעיקרי של הספר לא קולח, ואינו מצליח לסחוף. חברי הקבוצה הטיפולית נמצאים לעיתים רובוטים מדי, כאילו הוציאו אותם מטלנובלה חצי זולה, הם אומרים טקסטים לא אמינים מספיק ומתנהגים באמוציות גבוהות מדי, אפילו לקבוצה טיפולית. השיחות בקבוצה הולכות לעיתים סחור סחור בלי להגיע לאיזושהי הבנה אמיתית, ונושאים שעולים ברגע אחד ע"י אחד החברים לקבוצה, נשכחים תוך דקה, ולעיתים לא חוזרים אליהם לעולם. כך מרבית החברים נמצאים בקבוצה יותר כעציצים שחוזרים על אותה מנטרה משעממת 'יש לי בעיות חברתיות', 'איני מצליח לתקשר עם אשתי' וכו', דבר שהופך אותן לפשוט בלתי אמינות.
הריפוי של שופנהאואר הוא ספר שמנסה לעשות גם וגם, אך מצליח רק בחלקו. קורא חדש יהנה משפתו הפשוטה של יאלום לתיאור הטיפול הפסיכולוגי והתיאוריות שבו, וכן תיאור תיאוריות פילוסופיות של גדולי ההוגים. מצד שני הסיפור בהווה, בעיקר בחציו השני, אינו אמין ואף הייתי מסתכן ואומר כי השתעממתי לפרקים. הייתי מעדיף אילו היה יאלום כותב ספר ביוגראפי אודות שופנהאואר תוך ניתוח יצירתו והגותו, הרי בזה הוא מצטיין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
