“עבר לא מעט זמן, והימים שבהם נתפס גנדי כאיום הגדול על הדמוקרטיה, הנאורות וזכויות האדם נראים רחוקים מאוד.
הספר הזה הוא פרוטוקול של שיחות ארוכות בין עיתונאי שמאלני (אמנם מהדור הישן; "כשם שאני רוצה את רבת עמון..." עמ' 79) לבין הסמן הקיצוני של הימין, הוגה רעיון הטרנספר.
המציאות הפוליטית, המדינית, הצבאית השתנתה מאוד; האינתיפאדה הראשונה התחלפה בשניה ובשלישית; רעיון "שתי מדינות לשני עמים" התקבל ע"י ראשי מפלגת השלטון, הימנית בהגדרתה; בתושבי גוש קטיף בוצע טרנספר - או שמא רק מעבר דירה?
דווקא לאור כל אלה מעניין לקרוא על השקפת עולמו הסדורה של גנדי, מנוסחת בשפתו הידועה ברהיטותה.
בין השאר תגלו שם טענות מעניינות על צנזורה וחופש ביטוי, תמיכה בהגברת לימוד התנ"ך בבתי הספר ובתנועות הנוער, הצעה להקמת מדינה פלסטינית בירדן, הבחנה בין טרנספר מרצון, טרנספר בהסכמה וטרנספר בכוח (למי שתוהה, פינוי גוש קטיף שייך לסוג השלישי).

הקריאה מהווה מפגש מעניין עם דמות שהיה לה עוד כל כך הרבה לתרום, ולא רק הימין צריך להצטער על אובדנה.”