“ג'וד האלמוני מאנגלית-(jude the obscure) הרומן האחרון של תומאס הארדי נחשב לרומן המתועב בספרות האנגלית של המאה ה-19. בניגוד ל ד.ה לורנס- " מאהבה של ליידי צ'טרלי", "גו'ד האלמוני לא צונזר. ו.ו האו, הבישוף של וייקפילד שרף את הותק שלו. מבקרי ספרות קטלו את הרומן. טענו שהמציאות העגומה שמתאר הספר אינו ראוי. חוקרי ספרות וסופרים היללו את הספר במרוצת השנים. הסופר החל את הרומן ברשימות שערך ב1887, והושפע ממות הדודה של הארדי, טריפאנה ספארקס שנה לפני . לבסוף הרומן הושלם ב-1893, ופורסם בכתב העת "הארפר" ב1894. הסופר מצהיר ב"מבוא למהדורה הראשונה" – "לגבי הרומן המופנה על-ידי גבר אל נשים וגברים בוגרים; המנסה להתמודד בכנות עם הזעם וסערת הנפש, הבוז והאסון, העלולים להעיק בעקבות הרגש העז מכל הידוע לאדם; לספר בלשון גלויה על מלחמה קטלנית הניטשת בין גוף לרוח; ולהצביע על הטרגדיה של מטרות שלא הוגשמו. (ע"מ 7). הרומן מחולק לשישה חלקים, כול חלק מביא את חניכתו בחברה של ג'וד פולי, מנער במיגרין הגדל עצל דודתו. הוא לא מעוניין לעבוד בחקלאות. מתעניין בספרים ומעוניין לעבור לעיר כרייסטמינסטר. הוא בשוגג מתחתן עם ארבלה, נערה חושנית שזונחת אותו והנישואים מתפרקים. העלילה מתרחשת במחוז וסקס, בדרום אנגליה, היכן שנימצא מחוז דורסט, היכן שגדל הסופר תומאס הרדי. ג'וד מתפרנס כסתת אבן. מתאהב בסוזנה ביינהארד (סו). היא בת דודתו שלומדת הוראה בעיר. רומנים של תומאס הארדי בנויים על משולשי אהבה, תשוקה ומוות. אם ברומנם הקודמים שקראתי , "ראש העיר קסטרברידג' "(סוזן הנצ'רד, לוּסֶטה uמייקל הנצ'רד) ומשלוש האוהבים השני (דונלד פרפיי , אליזבת ג'יין ומייקל הנצ'רד, כאשר אליזבת ג'יין היא בלל הבת של מייקל הנצ'רד) . משולש האוהבים השני לא נוגע בגילוי עריות. ב"שובו של המקום" (יוסטישה, ויילדיב, קלים יוברט ומנגד ויילדיב תומסין ועובד האוכרן דיגורי ון). משולש האוהבים ב"גוד האלמוני"- ג'וד פולי, ארבלה וסוזנה ביינהארד, לעומת ארבלה, ריצ'רד פילסטון וג'וד פולי. "אי-אפשר לדחות את זה. אין יותר אוכל לחזיר. הוא אכל את תערובת השעורה האחרונה אתמול בבוקר". "אתמול בבוקר? מה הוא אכל מאז?" "שום דבר". "מה- הוא גווע ברעב?" "כן. אנחנו תמיד עושים את זה ביום או ביומיים האחרונים, לחסוך טרחה או הקרביים. איזו בורות, לא לדעת את זה!" "זה מסביר את הנאקות שלו. יצור מסכן!" "טוב- אתה חייב לנעוץ בו את הסכין- אין מה לעשות. אראה לך איך או אעשה את זה בעצמי- אני חושבת שאני מסוגלת. אבל בגלל שזה חזיר גדול כל-כך, הייתי מעדיפה שצ'אלו יעשה את זה. בכל-אופן, סל הסכינים והכלים שלו נשלח כבר לכאן, ונוכל להשתמש בהם". "ברור שלא את תעשי את זה" אמר ג'וד. "אני אעשה את זה, כי זה חייב להיעשות". (..) בינתיים הצטרפה ארבלה לבעלה ג'וד, וג'וד, עם החבל בידו נכנס לדיר וקשר את החבל סביב צוואר הבהמה המבועתת, שפרצה בצווחת הפתעה שגברה והפכה למרחות טירוף חוזרות ונישנות. ארבלה פתחה את דלת הדיר, ויחד הניפו את הקורבן על הדרגש, רגליו כלפי מעלה, ושעה שג'וד אחז בו, ארבלה כפתה אותו וקשרה את החבל סביב רגליו כדי שלא ייאבק. קול הבהמה לבש גוון אחר. לא טירוף כעת, אלא יבבת ייאוש; ממושכת, אטית וחסרת תקווה. "בחיי! הייתי מעדיף לוותר על החזיר ושלא אצטרך לעשות את זה!" אמר ג'וד. ייצור שהאכלתי במו ידיי". "אל תהיה טיפש יפה נפש כזה! הנה סכין השחיטה- זאת עם החוד. מה שלא תעשה, אל תנעץ אותה עמוק מדי". "אנעץ אותה ביעילות, כדי לקצר את העסק. זה העיקר." "אסור לך! נזעקה. הדם חייב להתנקז מהבשר כמו שצריך, וכדי שזה יקרה הוא חייב למות לאט. נפסיד שילינג אחד על כול עשרים אם הבשר יהיה אדום וספוג דם! רק תפגע בעורק, זה הכל. גדלתי על זה, ואני יודעת כל שוחט טוב נותן לו לדמם הרבה זמן. הוא צריך לגסוס שמונה או עשר דקות, לפחות." (..) "תשתיק אותו! אמרה ארבלה. "רעש כזה עוד יביא לכאן מישהו, ואני לא רוצה שאנשים יידעו שאנחנו עושים את זה בעצמנו". היא הרימה את הסכין שג'וד השליך ארצה, נעצה אותה לתוך החתך העמוק, ושיספה את קנה הנשימה. החזיר השתתק מיד, ונשימתו האחרונה נפלטה מבעד לפתח. "ככה יותר טוב", אמרה. "זה עסק מתועב!" אמר "חזירים חייבים להישחט!" (ע"67-66). הסצנה ממשיכה עד לעמוד הבא, כאשר צ'אלו השוחט משבח אותם על עבודתם. ג'וד עובר לעיר כרייסטמינסטר, מתאהב בבת -דדותו סוסנה ברנהרד (סו). היא עוזבת את בעלה ריצ'ארד פילסטון, מורה שלימד אותה. הם התחתנו. ג'וד לפני שעבר ל כרייסטמינסטר התחתן עם ארבלה. הם חיים בחת. פילסטון נשאר לבד ופוטר בעקבות המהומה שפרצה, סביב עזיבת אשתו. לבסוף ג'וד וארבלה מתגרשים מבני-זוגם הקודמים, אך לא מתחתנים. הם מגדלים שלושה ילדים, בינהם ג'וד הקטן. עוברים לשאסטון ולאחר-מיכן לאולדבריקהם. מתפרנסים בדוחק. סו, מוכרת עוגיות זנגוויל בירדים וג'וד, לאחר שלא צלח להתקבל ללימודים באוניברסיטה נעלץ להמשיך לעבוד בעבודתו כסטט אבן. הקץ הזוועתי מגיע כאשר הם חוזרים לכרייממינסט. לזוג הייתה תקווה לחיים יותר טובים מכול מקום אשר נדדו בה. הסוף מגולל בהתבדות המונית. מעט דמויות שורדות את העלילה. סוף הספר מבשר על האהבה הגדולה בין סו לג'וד ועל תומה המר. תומס הארדי לדעתי היה הסופר שבישר על "הניכור" האנושי יותר מכול סופר אחר. אם הסופר איוון טורגנייב בישר על "הנהליזם" ברומן"אבות ובנים", תומס הארדי, לפני פראנץ קרפקא תיאר את יחסי הגומלין בין יצורים חיים ביחס מותנה ורצוף אכזבה. הסופר ללא ספק לקח השראה מלב טולסטוי, במיוחד מ"סונטת קרויצר" ו"אנה קראנינה". הארדי תיאר מבט ראליסטי של המציאות באנגלייה הוויקטוריאנית של המאה ה-19, מוכת העוני וחסרת התקוות. תומס הארדי, לאחר שפרש מכתיבת רומנים כתב שירה עד מותו. ציטוט לשיר שלדעתי מתחבר להוויית הרומן: The Impercipient (חסר החשיבות) THAT from this bright believing band ,An outcast I should be That faiths by which my comrades stand ,Seem fantasies to me, And mirage-mists their Shining Land, Is a drear destiny. Why thus my soul should be consigned , To infelicity Why always I must feel as blind , To sights my brethren see ,Why joys they’ve found I cannot find, .Abides a mystery Since heart of mine knows not that ease Which they know; since it be That He who breathes All’s Well to these ,Breathes no All’s Well to me, My lack might move their sympathies !And Christian charity I am like a gazer who should mark An inland company !Standing upfingered, with, “Hark! hark "The glorious distant sea And feel, “Alas, ’tis but yon dark "!And wind-swept pine to me Yet I would bear my shortcomings ,With meet tranquillity But for the charge that blessed things .I’d liefer have unbe O, doth a bird deprived of wings !Go earth-bound wilfully Enough. As yet disquiet clings .About us. Rest shall we”

“אחד הספרים האהובים עליי. הספר הזה השפיע עליי מאוד, התחברתי לכל דבר בו, לדמויות, לעלילה, לכתיבה, להכל. זהו לא ספר לכולם. זה בפירוש אחד הספרים המדכאים שקראתי בחיי אם לא המדכא ביותר (אני לא מגזימה). תומס הארדי ידוע בדיכאון שלו והוא מגיע לשיא בג'וד האלמוני. אם אתם מעוניינים בסוף טוב, לא תמצאו אותו כאן.”

“אופרת סבון מהתקופה הוויקטוריאנית: כן יתחתנו או לא יתחתנו??”

“ג'וד האלמוני מאנגלית-(jude the obscure) הרומן האחרון של תומאס הארדי נחשב לרומן המתועב בספרות האנגלית של המאה ה-19. בניגוד ל ד.ה לורנס- " מאהבה של ליידי צ'טרלי", "גו'ד האלמוני לא צונזר. ו.ו האו, הבישוף של וייקפילד שרף את הותק שלו. מבקרי ספרות קטלו את הרומן. טענו שהמציאות העגומה שמתאר הספר אינו ראוי. חוקרי ספרות וסופרים היללו את הספר במרוצת השנים. הסופר החל את הרומן ברשימות שערך ב1887, והושפע ממות הדודה של הארדי, טריפאנה ספארקס שנה לפני . לבסוף הרומן הושלם ב-1893, ופורסם בכתב העת "הארפר" ב1894. הסופר מצהיר ב"מבוא למהדורה הראשונה" – "לגבי הרומן המופנה על-ידי גבר אל נשים וגברים בוגרים; המנסה להתמודד בכנות עם הזעם וסערת הנפש, הבוז והאסון, העלולים להעיק בעקבות הרגש העז מכל הידוע לאדם; לספר בלשון גלויה על מלחמה קטלנית הניטשת בין גוף לרוח; ולהצביע על הטרגדיה של מטרות שלא הוגשמו. (ע"מ 7). הרומן מחולק לשישה חלקים, כול חלק מביא את חניכתו בחברה של ג'וד פולי, מנער במיגרין הגדל עצל דודתו. הוא לא מעוניין לעבוד בחקלאות. מתעניין בספרים ומעוניין לעבור לעיר כרייסטמינסטר. הוא בשוגג מתחתן עם ארבלה, נערה חושנית שזונחת אותו והנישואים מתפרקים. העלילה מתרחשת במחוז וסקס, בדרום אנגליה, היכן שנימצא מחוז דורסט, היכן שגדל הסופר תומאס הרדי. ג'וד מתפרנס כסתת אבן. מתאהב בסוזנה ביינהארד (סו). היא בת דודתו שלומדת הוראה בעיר. רומנים של תומאס הארדי בנויים על משולשי אהבה, תשוקה ומוות. אם ברומנם הקודמים שקראתי , "ראש העיר קסטרברידג' "(סוזן הנצ'רד, לוּסֶטה uמייקל הנצ'רד) ומשלוש האוהבים השני (דונלד פרפיי , אליזבת ג'יין ומייקל הנצ'רד, כאשר אליזבת ג'יין היא בלל הבת של מייקל הנצ'רד) . משולש האוהבים השני לא נוגע בגילוי עריות. ב"שובו של המקום" (יוסטישה, ויילדיב, קלים יוברט ומנגד ויילדיב תומסין ועובד האוכרן דיגורי ון). משולש האוהבים ב"גוד האלמוני"- ג'וד פולי, ארבלה וסוזנה ביינהארד, לעומת ארבלה, ריצ'רד פילסטון וג'וד פולי. "אי-אפשר לדחות את זה. אין יותר אוכל לחזיר. הוא אכל את תערובת השעורה האחרונה אתמול בבוקר". "אתמול בבוקר? מה הוא אכל מאז?" "שום דבר". "מה- הוא גווע ברעב?" "כן. אנחנו תמיד עושים את זה ביום או ביומיים האחרונים, לחסוך טרחה או הקרביים. איזו בורות, לא לדעת את זה!" "זה מסביר את הנאקות שלו. יצור מסכן!" "טוב- אתה חייב לנעוץ בו את הסכין- אין מה לעשות. אראה לך איך או אעשה את זה בעצמי- אני חושבת שאני מסוגלת. אבל בגלל שזה חזיר גדול כל-כך, הייתי מעדיפה שצ'אלו יעשה את זה. בכל-אופן, סל הסכינים והכלים שלו נשלח כבר לכאן, ונוכל להשתמש בהם". "ברור שלא את תעשי את זה" אמר ג'וד. "אני אעשה את זה, כי זה חייב להיעשות". (..) בינתיים הצטרפה ארבלה לבעלה ג'וד, וג'וד, עם החבל בידו נכנס לדיר וקשר את החבל סביב צוואר הבהמה המבועתת, שפרצה בצווחת הפתעה שגברה והפכה למרחות טירוף חוזרות ונישנות. ארבלה פתחה את דלת הדיר, ויחד הניפו את הקורבן על הדרגש, רגליו כלפי מעלה, ושעה שג'וד אחז בו, ארבלה כפתה אותו וקשרה את החבל סביב רגליו כדי שלא ייאבק. קול הבהמה לבש גוון אחר. לא טירוף כעת, אלא יבבת ייאוש; ממושכת, אטית וחסרת תקווה. "בחיי! הייתי מעדיף לוותר על החזיר ושלא אצטרך לעשות את זה!" אמר ג'וד. ייצור שהאכלתי במו ידיי". "אל תהיה טיפש יפה נפש כזה! הנה סכין השחיטה- זאת עם החוד. מה שלא תעשה, אל תנעץ אותה עמוק מדי". "אנעץ אותה ביעילות, כדי לקצר את העסק. זה העיקר." "אסור לך! נזעקה. הדם חייב להתנקז מהבשר כמו שצריך, וכדי שזה יקרה הוא חייב למות לאט. נפסיד שילינג אחד על כול עשרים אם הבשר יהיה אדום וספוג דם! רק תפגע בעורק, זה הכל. גדלתי על זה, ואני יודעת כל שוחט טוב נותן לו לדמם הרבה זמן. הוא צריך לגסוס שמונה או עשר דקות, לפחות." (..) "תשתיק אותו! אמרה ארבלה. "רעש כזה עוד יביא לכאן מישהו, ואני לא רוצה שאנשים יידעו שאנחנו עושים את זה בעצמנו". היא הרימה את הסכין שג'וד השליך ארצה, נעצה אותה לתוך החתך העמוק, ושיספה את קנה הנשימה. החזיר השתתק מיד, ונשימתו האחרונה נפלטה מבעד לפתח. "ככה יותר טוב", אמרה. "זה עסק מתועב!" אמר "חזירים חייבים להישחט!" (ע"67-66). הסצנה ממשיכה עד לעמוד הבא, כאשר צ'אלו השוחט משבח אותם על עבודתם. ג'וד עובר לעיר כרייסטמינסטר, מתאהב בבת -דדותו סוסנה ברנהרד (סו). היא עוזבת את בעלה ריצ'ארד פילסטון, מורה שלימד אותה. הם התחתנו. ג'וד לפני שעבר ל כרייסטמינסטר התחתן עם ארבלה. הם חיים בחת. פילסטון נשאר לבד ופוטר בעקבות המהומה שפרצה, סביב עזיבת אשתו. לבסוף ג'וד וארבלה מתגרשים מבני-זוגם הקודמים, אך לא מתחתנים. הם מגדלים שלושה ילדים, בינהם ג'וד הקטן. עוברים לשאסטון ולאחר-מיכן לאולדבריקהם. מתפרנסים בדוחק. סו, מוכרת עוגיות זנגוויל בירדים וג'וד, לאחר שלא צלח להתקבל ללימודים באוניברסיטה נעלץ להמשיך לעבוד בעבודתו כסטט אבן. הקץ הזוועתי מגיע כאשר הם חוזרים לכרייממינסט. לזוג הייתה תקווה לחיים יותר טובים מכול מקום אשר נדדו בה. הסוף מגולל בהתבדות המונית. מעט דמויות שורדות את העלילה. סוף הספר מבשר על האהבה הגדולה בין סו לג'וד ועל תומה המר. תומס הארדי לדעתי היה הסופר שבישר על "הניכור" האנושי יותר מכול סופר אחר. אם הסופר איוון טורגנייב בישר על "הנהליזם" ברומן"אבות ובנים", תומס הארדי, לפני פראנץ קרפקא תיאר את יחסי הגומלין בין יצורים חיים ביחס מותנה ורצוף אכזבה. הסופר ללא ספק לקח השראה מלב טולסטוי, במיוחד מ"סונטת קרויצר" ו"אנה קראנינה". הארדי תיאר מבט ראליסטי של המציאות באנגלייה הוויקטוריאנית של המאה ה-19, מוכת העוני וחסרת התקוות. תומס הארדי, לאחר שפרש מכתיבת רומנים כתב שירה עד מותו. ציטוט לשיר שלדעתי מתחבר להוויית הרומן: The Impercipient (חסר החשיבות) THAT from this bright believing band ,An outcast I should be That faiths by which my comrades stand ,Seem fantasies to me, And mirage-mists their Shining Land, Is a drear destiny. Why thus my soul should be consigned , To infelicity Why always I must feel as blind , To sights my brethren see ,Why joys they’ve found I cannot find, .Abides a mystery Since heart of mine knows not that ease Which they know; since it be That He who breathes All’s Well to these ,Breathes no All’s Well to me, My lack might move their sympathies !And Christian charity I am like a gazer who should mark An inland company !Standing upfingered, with, “Hark! hark "The glorious distant sea And feel, “Alas, ’tis but yon dark "!And wind-swept pine to me Yet I would bear my shortcomings ,With meet tranquillity But for the charge that blessed things .I’d liefer have unbe O, doth a bird deprived of wings !Go earth-bound wilfully Enough. As yet disquiet clings .About us. Rest shall we”

“אחד הספרים האהובים עליי. הספר הזה השפיע עליי מאוד, התחברתי לכל דבר בו, לדמויות, לעלילה, לכתיבה, להכל. זהו לא ספר לכולם. זה בפירוש אחד הספרים המדכאים שקראתי בחיי אם לא המדכא ביותר (אני לא מגזימה). תומס הארדי ידוע בדיכאון שלו והוא מגיע לשיא בג'וד האלמוני. אם אתם מעוניינים בסוף טוב, לא תמצאו אותו כאן.”

“אופרת סבון מהתקופה הוויקטוריאנית: כן יתחתנו או לא יתחתנו??”