הספר הזה נקרא סיטי. אני מבין שאחרי משי, היה טוב יותר למצוא משהו שישמע קצת שונה. אבל הספר הזה בנוי כמו עיר, כמו הרעיון של עיר. שמחתי כל כך ששם הספר יאמר זאת. עכשיו הוא אומר את זה. הסיפורים הם רובעים, הדמויות הן רחובו. וכל היתר זה הזמן שעובר, הרצון לנדוד והצורך להסתכל. אני טיילתי במשך שלוש שנים, בסיטי. הקורא, אם ירתה, יוכל לעשות את הדרך שלי. זה היופי, והקושי שבכל הספרים: אפשר לטייל בתוך המסע של מישהו אחר? כך, לשם העובדות, אני רוצה לומר, שזו הפעם הראשונה שכתבתי ספר שלפחות בחלקו ממוקם הימינו אנו. יש מכוניות, טלפונים, אוטובוסים, יש אפילו טלויזיה, וברגע מסוים, יש אדון שמוכר קרוואן. אין מחשבים, אבל יום אחד עוד אגיע לזה. בינתיים נחתי מעט מן המאמץ בשרטטי שני רובעים, בסיטי, המחליקים אחורה בזמן. באחד יש סיפור על איגרוף בימי הרדיו. באחר יש מערבון. מאז ומעולם השתוקקתי לכתוב מערבון. זה מאוד משעשע וגם מאוד קשה. אתה מעביר את כל הזמן בלשאול את עצמך איך לעזאזל תכתוב את סצינת היריות האחרונה. באשר לדמויות - כמו ברחובות - יש מעט מהכול. יש אחד שהוא ענק, אחד אילם, ספר שמספר חינם בימי חמישי, גנרל בצבא, הרבה פרופסורים, אנשים שמשחקים כדורגל, ילד שחור שמשחק כדורסל ותמיד קולע. אנשים כאלה. יש נער שקוראים לו גולד ובחורה שקוראים לה שאצי של (שום קשר לזה מהדלק) הם יחסרו לי. א.ב אלכסנדר בריקו נולד בטורינו ב - 1959. מבין הסופרים המבריקים והמצליחים באיטליה היום, מבקר אופרה ועיתונאי, כתב רומנים, מחזות ומסות. ספריו תורגמו לשפות רבות, הוא ייסד ומנהל בית ספר לכתיבה בטורינו איטליה. ספרו "משי" פורסם בעברית וזכה להצלחה רבה.

אלסנדרו בריקו

בריקו נולד בעיר טורינו שבצפון איטליה. אחרי שקיבל תואר אקדמאי בפילוסופיה ובנגינה בפסנתר, פרסם מסות בשטח המוזיקה ובהן "אמנות הפוגה של ג'ואקינו רוסיני" (1988) ו-"נפשו של הגל ופרות ויסקונסין" (1992), מסה שבה עשה ביקורת נוקבת על המוזיקה האטונאלית. ב-1991 פרסם את הנובלה הראשונה שלו "טירות של ... המשך לקרוא

שם הספר
משי
אוקיינוס ים
משי (מחודש)
משי (2006) - ספרי חמד #