“לונגפלו האמריקאי בן המאה ה-19 כותב לאינדיאנים פואמה אפית המתארת סיפורי עם אינדיאנים רבים שלא נשתמרו בכתב אלא עברו מדור לדור בצורה מילולית בלבד.
עצם העובדה שאמריקאי לבן מנסה לכתוב אפוס אינדיאני זכה לביקורות רבות גם מצד האינדיאנים וגם מצד האדם הלבן, אך השנים הוסיפו לאפוס ממדים בלתי נשכחים וסופו שהפך ליצירה אהובה ופופולרית.
לונגפלו מצא את הפואמה הפינית "קלבאלה" מתאימה לרוחו וממנה לקח את הקצב והמשקל הפואטי ליצירתו, מקצב של 8 הברות, הוא כמובן הואשם בזמנו בגניבה של רעיונות פיניים והתאמתם לאפוס האינדיאני שכתב. המאפיין העיקרי בכתיבתו של לונגפלו הוא הנטורליזם. אהבת הטבע ניכרת בכל עמוד וכמעט בכל משפט. השמיים, העננים, הגשם, הברד, הסערה, היער, הים, האגמים, הנהרות, בעלי החיים והצומח כולם מתוארים בצורה נפלאה בספרו והם הצד החזק ביותר באפוס.
הסיפור סובב סביב חייו של היואתה שנתפש כחצי אל חצי אדם, תכונות פיזיות אלוהיות מולבשות עליו, אך במקביל הוא מנהל אורח חיים אנושי, מתחתן, ומקים משפחה.
האפוס מכיל 22 פרקים כשבכל אחד מהם מסופרת הרפתקאה אחרת, בדרך כלל סיפורי מלחמה והשרדות בין כוחות הטוב לכוחות הרשע.
כתיבתו של לונגפלו מדהימה ומשקל 8 ההברות החוזר לאורך כל האפוס הוא בחירה מצויינת שעשה לונגפלו, כמובן שבתרגום חריזת המשקל בהברות הולכת כליל לאיבוד ולכן מומלץ ביותר לקרוא באנגלית ולא את התרגום. הספר הזה מכיל באותו עמוד את שפת המקור והתרגום, הדף מחולק לשני טורים החלק הימני שפת מקור והחלק השמאלי התרגום, כך ששורת מקור נמצאת מימין ובאותה שורה משמאל נמצאת שורת התרגום שלה. חמישה כוכבים נתתי מכיוון שרוב הקריאה נעשתה בשפת המקור, אם הייתי צריך לתת ציון לתרגום הייתי נותן 3 כוכבים. התרגום לעיתים קרובות לא מדוייק והוא כמובן מאבד המון מהחרוזיות שבשפת המקור. קראתי בשפת המקור ומידי פעם במילים לא מובנות (והיו לא מעט מהם) קראתי את שורת התרגום. למרות שהפואמה נכתבה ב-1857 היא מאוד קריאה ויחסית פשוטה להבנה, הסיפורים בסיסיים ולא מורכבים.
אומרים שהתרגום של טשרניחובסקי לפואמה זו הוא מצויין, אך כאן יש לכם את המקור ועדיף לקרוא בוא בכדי להנות מהיצירה בצורה הטובה ביותר. לונגפלו משתמש במילים רבות משפת האינדיאנים והוא גם חי בקרבם תקופות ממושכות כדי להכירם, לכן סוף הספר מכיל מילון קצר למילים אינדיאניות בהן השתמש המחבר ופירושן.
לסיכום ההנאה הרבה ביותר מהפואמה היא בתיאורי הטבע, החי והצומח והיחסים ביניהם והם מה שעושים את הפואמה לכה מיוחדת.
קטעים מהכתוב הזכירו לי תיאורי נוף ומזג אוויר שנמצאים לא מעט גם בספרים סקנדינביים בני ימינו, אך לונגפלו לוקח את הנושא לרמה אחרת.”