שוחחתי פעם עם רוברט לוואל ואת שיריו קראתי הרבה פעמים אבל אינני מרגיש שאני מכיר אותו. את ג'ון ברימן, הכוכב השני של השירה האמריקנית החדשה, לא פגשתי מעולם, אבל אני מרגיש שאני מכיר אותו מקרוב. אני רואה את פניו הרכים. את התוך החשוף הזה תמיד. את הליגלוג-העצמי שחושף עצבים ועלבונות, וגם מין מתיקות אישית גדולה. כי הוא היה תם אמיתי. לא נאיבי - הוא ידע בדיוק מה הזוועה שמתרחשת מחוצה לו ובתוכו - - אלא איש שנשאר תם. איש נקי ומתוק. ומצחיק. לפני מותו חזר לדת הקתולית (פחות או יותר). אחר כך קפץ מן הגשר והתרסק על המיסיסיפי הקפוא. על פי דיני הדת הקתולית אין לו כפרה והוא יורש גיהנום לנצח. אולי בכך רצה. הוא התפרנס מאוניברסיטאות. בתור פרופסור התאמץ מאוד בהכנת הרצאות ומחקרים. אבל היו לו הרבה סערות עם נשים והוא היה שיכור הרבה. גם מה שעשה לשפה האמריקנית הוא מעשה שיכרות. הוא המציא לשון שירה שנתנה לו חופש משכר. והוא נשאר בה, צלול, ברור, כמעט אף פעם לא מזייף. שירי החלום של ג'ון ברימן נראים לי כדבר החשוב ביותר שקרה לשפה האמריקנית מאז פאונד, אולי אפילו מאז וויטמן. אבל שירים הם דבר שקורה רק לשפה האחת שבה נכתבו. ומאחר שבמקורם עוררו בי שירי החלום אהבה חזקה לאיש שכתב אותם, העתקתי כמיטב יכולתי כמה מהם לעברית, שהיא שפתי. מה שיצא בסוף הוא קובץ פסיפסי. יש בו תרגומים ויש בו מאמרים על התרגומים. המאמרים בפירוש לא אמורים לפרש אלא לעשות ספר מגוון. אינני יודע מה מובן-מאליו אצל אדם המנוסה בשירה עברית. המאמרים הם על מה שהיה לי לא מובן מאליו. רציתי להעביר את ברימן במלים עברית שתלכנה עד הסוף של עצמן ובאותו זמן עד הסוף שלו. ככה זה בתרגומים בוודאי. ככה זה גם במאמרים אולי. אז אולי. - אריה זקס (במקום מבוא).