“בראשית היה האדם
סיפורי הבריאה בספר בראשית הם לא מיתוס הבריאה הבלעדי, בנוסף אליהם ידועים מיתוסים קדמונים נוספים, כמו מסעות גלגמש, אפוס מסופוטמי קדום שקרוב לוודאי נכתב על דמות קדומה בתרבות זאת. בחינת השפעות מיתולוגיות קדומות על סיפורי הבריאה בתנ"ך, מעניינת ומלמדת באופן בו היא נותנת לנו מושג לגבי השורשים התרבותיים והדתיים של היהדות ולייחודה בעיקר בתפיסה המונטאיסטית שלה.
לדוגמא לשוני הקיים בין סיפור הבריאה שלנו לאחרים, הוא תיאור בריאת האדם בספר בראשית כמי שנברא בצלם אלוהים. יש הרואים בעובדה זאת מהפכה משמעותית ביחס למיתולוגיות אחרות, כמו מסעות גלגמש, בהם נברא קודם המלך. יש בכך משמעות אידאולוגית פורצת דרך לגבי מעמדו של האדם כבעל זכיות שאינן תלויות במלך שלו, אלא עומדות בפני עצמן. תפיסה זאת עשויה להסביר את חוקי התורה והמוסריות העומדת בתשתיתן ובהם חוקי המלך המנסים להגביל שלטון שרירותי באשר הוא כתפיסה הומנית.
סיפורי הבריאה והמיתוסים הקדומים, הם ניסיון מופלא של האדם בעת העתיקה להסביר את עולמו, לתת תשובות לתהיות אנושיות ולהעניק לו מפת דרכים לאופן בו הוא והחברה צרכים להתנהל בעולם בו קיימת אי וודאות. כמו שאלת הרע בעולם, החרדות הקיומיות, או קיום מחזור חיים ומוות והאופן בו נכון לחיות על פיו.
האם לסיפורי הבריאה הקדומים משמעות לעת החדשה, לעולמנו הנוכחי, בו האדם אמור לקבל את תשובותיו באמצעות המדע והחשיבה הלכאורה לוגית (ומה עם הרגש)? זאת השאלה שעלתה בי בעת שקראתי את ספרה של ניצה אברבנאל, גלגמש גיבור מיתולוגי בתרבות משתנה. אברבנאל מבקשת לתת מענה לשאלה זאת, כפסיכולוגית בעלת אוריינטציה פרוידיאנית ויונגיאנית, באמצעותה היא מנתחת את האופוס הקדמוני של גלגמש בצורה מעניינת ומנסה להעניק משמעות אקטואלית לכוחות הפסיכולוגים והחברתיים שעצבו את החברה האנושית הקדומה. בצורה מפתיעה עולה מספרה מסקנה, כי חלקם של כוחות אלה, מגדרים ומשפעים על הלך המחשבה המודרני, כמו מקומה של האישה בתרבות האנושית.
אברבנאל, טוענת כי לדמותו של גלגמש שחציו אל וחציו אדם, המתוארת באפוס מסעותיו, יש תכלית מסוימת, להציג מודל מעבר מחברה ומתרבות קדומה, אותה מכנה אברבנאל כטרום פטריארכלית, לחברה ולתרבות השונה ממנה, אותה מכנה אברבנאל, כחברה הפטריארכלית. לצורך ניתוח המעבר התרבותי ומשמעויותיו, אברבנאל, מגדירה את התרבות שקדמה לגילגמש, שאחד ממאפיינה היתה תפיסה אחידה של הזמן, בה לא התקיימה הפרדה בין עבר להווה ולעתיד, הזמנים התמזגו זה בזה והשתלבו בדרך הרמונית מעגלית.
ההיבט השני שהגדיר את המיתוס הקדום, הוא קיומו של מרכיב חסר זהות מינית בסיפור הבריאה הקדמוני, כים קדמון המייצג את העולם הקדום, ממנו החלה הפרדה למיתוס החדש המבדיל בין הזכר המיוצג על ידי השמיים, לבין הנקבה המיוצגת על ידי הארץ (כאמא אדמה) המנהלים בניהם קרב שליטה לחיים ולמוות. במיתוס הבבלי מרדוך האל הזכרי גבר על תיאמת אלת הים וכוחות התיהום ומבתר את גופה. באופן הזה התרבות העתיקה הכילה מאבקים אלימים כדרך לפתרון קונפליקטים ולהשגת שליטה, בהם האם השולטת, המכילה והמייצגת הרמוניה, נדחקה ממעמדה.
סיפרה של אברבנאל הוא מסע למודעות האנושית, המתפענחת באמצעות מיתוס גלגמש הקדום, המקשר אותנו משם לתרבות הנוכחית, כסיום מפתיע למסע האנושות, אברבנאל מציגה אבחנה מעניינת, את החברה המודרנית המייחלת לשינוי שיוכל לתת מענה למצוקות האדם (האם מדובר בפוסט היסטוריה?). בכדי להשיג שינוי זה טוענת אברבנאל, חייב להיווצר קודם לכן שינוי בנפש האנושית, כביטוי לדרך חדשה המייצגת חוויה חברתית שונה. דוגמה לכך הוא הצורך בלמידה מחדש של המרכיב הנשי והגברי בחברה המודרנית, ואת הצורך למצוא איזון שונה בין שניהם.
בשעה שקראתי טענה זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על ג'סינדה ארדרן, ראש ממשלת ניוזילנד, שהציגה מנהיגות אחרת במאבקה בפשעי הגזענות ובמגפת הקורונה. עובדה, ללא חיסונים ניוזילנד הדבירה את הקורונה. אברבנאל יוצרת בספרה שיח מרתק עם מיתוסים קדמונים ולרלוונטיות שלהם לתרבות המודרנית.”
