“האסופה שלפנינו כוללת שבעה סיפורים: "בית החתול המשחק במחבט", מאת אונורה דה בלזאק (מצרפתית: משה רון); "התמונות הנבואיות", מאת נתניאל הותורן (מאנגלית: משה רון); "הדיוקן הסגלגל", מאת אדגר אלן פו (מאנגלית: משה רון); "הדיוקן [נוסח ראשון], מאת ניקולאי גוגול (מרוסית: נילי מרסקי); "Aquis submerses", מאת תיאודור שְׁטוֹרְם (מגרמנית: רן הכהן); "ברברה לבית גריבּ", מאת תומס הארדי (מאנגלית: משה רון); "השקרן", מאת הנרי ג'יימס (מאנגלית: משה רון).
כל הסיפורים הם בני המאה ה-19, ומתייחסים לדיוקנאות - שישה ציורים ופסל אחד – ולמשמעויות של שכפול דמותו של אדם חי למדיום 'מת' של הציור. כאן נכנסים פחדים קמאיים, אמונות תפלות, אלגוריות חברתיות ופסיכולוגיות וחשיפה של אלמנטים לא תמיד מחמיאים בנפש האדם, הן אצל האמן, הן אצל הסובייקט של היצירה והן אצל הצופים בו (וייתכן שגם אצל הקוראים על כל אלה).
אנו פוגשים כאן צייר אריסטוקרט שמתאהב בבורגנית יפיפיה אך בורה; בצייר שמגלה לאשה על גבי הבד את האלימות החבויה בארוסהּ; אדם גוסס שקורא על צייר ששאב את כוח החיות של אשתו כדי לצייר באמצעותו את דיוקנהּ; ציור עגום של פעוט שטבע למוות ובידו חבצלת, שמוביל את הצופה הסקרן לגילוי מקורותיו; אהבה של אישה לגבר כליל יופי שמראהו הושחת, והעתקת האהבה לצלמו המושלם; צייר דיוקנאות שנחוש לחשוף בפני אישה אהובה את פרצופו ה'אמיתי' של בעלה.
הסיפור החביב עלי ביותר הוא Aquis submerses"" של שְׁטוֹרְם, אך המעניין ביותר ביחס לערך האומנותי של יצירה ושל יוצר, הוא כנראה "הדיוקן" של גוגול. משה רון בחר בגרסה הראשונה של הסיפור, כשאת הגרסה האחרונה אפשר לקרוא באסופה שתרגמה נילי מרסקי, "סיפורים פטרבורגיים" (גם היא של הספריה החדשה), ואפשר לראות את המקור של הסיפור שבו מודגש הרבה יותר העל טבעי והשטני.
הסיפורים הנבחרים מקסימים, והניתוח שלהם מצד היחס לאומנות הדיוקן ומשמעויותיו שכתב משה רון ומופיע בסוף הכרך, מעניין ומאיר עיניים. יש לציין שהמסה המסכמת של האסופה היא אקדמית מאוד וארוכה למדי (67 עמודים בגופן קטנטן ובשורות צפופות), ויש להצטייד בסבלנות רבה ובריכוז רב כדי להנות ממנה כראוי.
בעניין זה, קיוויתי שמשה רון יזכיר גם את אומנות הצילום שנולדה במאה ה-19, ואת שלל החרדות והאמונות הטפלות שהיא עוררה בליבות הציבור הרחב; אך הוא בחר להתמקד בציור ורק הזכיר את הצילום כאמצעי שכפול מכאני בלתי מוגבל (יחד עם הדפוס) לעומת האומנות. ההתמקדות הזו מובנת בהחלט, אבל לדעתי, גם צילום וצילום דיוקנאות הוא אומנות, ולא אנטיתזה לאומנות.

אסופה ראויה מאוד ומומלצת בחום.”