“הבור והמטוטלת – סיפורי אימה ומסתורין / אדגר אלן פו
הוצאת עם עובד – קלאסיכיס
שנת הוצאה 1997
מאנגלית אברהם יבין
סוף דבר מאת בתיה גור
86 עמודים
את הספרון הזה מצאתי בחנות ספרים מקומית בתל אביב ומיהרתי לקנותו. כשזיהיתי את השם קצת התבאסתי שהספר כה קצר; גם הפורמט שבו הודפס קטן מהרגיל, כמסורת של הוצאת עם עובד (שהתכווצה אפילו יותר עכשיו). באתי עם ציפיות גבוהות – אחרי הכול, רבות שמעתי (ולא רק אני) על סיפורי האימה של פו.
""הבור והמטוטלת", סיפור - הסיוט שהיה למקור - השראה בלתי פוסק לעשרות סיפורי - בלהה וסרטי - אימים, הוא אחד מארבעה סיפורים שהקובץ מכיל. מלבדו נמצאים כאן "כת"י שנמצא בבקבוק" ו"התיבה המלבנית", שני סיפורי - מסתורין שעלילותיהם מתרחשות בים, ואשר אווירת - האימה והחידה שלהם עיצבו, בין היתר, סיפורי הרפתקאות כ"אי המטמון" מאת רוברט לואי סטיבנסון. ב"החתול השחור", סיפור אימה הפורש תעלומת - רצח ופתרונה, נגלית הגאונות של אדגר אלן פו, המשורר ואבי - אבות הסיפור הבלשי. כל הסיפורים מובאים כאן בתרגום חדש לעברית מאת אברהם יבין." (מתוך גב הספר)
אחלק את הביקורת לפי כל ארבעת הסיפורים וסוף הדבר. נתחיל מהסיפור הראשון, "חתול שחור" – סיפור שמבוסס בעיקר על אמונות טפלות. יש בו תערובת של שיגעון של הגיבור ואימה שהוא מזרה על הקורא, ובכל זאת הוא מצליח לגלות סימפטיה. בגדול הוא עוסק בדחפים בלתי רצוניים לרצוח. הכתיבה בשפה ברמה, נהדרת. לפי דעתי אכן הסיפור הכי טוב לפתוח איתו את הקובץ הזה.
הסיפור השני, "כת"י בבקבוק" (כת"י=כתב יד) ממש לא מובן ולא ברור, ולא בצורה חיננית כלל וכלל. בקווים כלליים אפשר לומר שהוא מכיל מעין יומן של איש על ספינה בסערה בלב ים. את הסוף לא אגלה, אבל כן אומר שהוא אכזב אותי כי הוא נותן הרגשה שלמחבר לא היה הרבה מה לעשות עם הסיפור הזה. לפי דעתי זהו הסיפור הכי פחות מוצלח באוסף הזה.
הסיפור השלישי, "הבור והמטוטלת" הוא שנתן לספר את שמו. הוא הסיפור היחידי שקראתי שבאמת מצליח לזרות אימה טהורה בקורא. פו כמו מתאכזר לקוראיו התמימים בעזרת עלילה מהגיהנום, והוא מותח את עצבינו עד לפיתרון. סיפור פשוט מעולה, לא פלא שהגיע למעמד שלו. אני מאמין שבזמנו הוא היה פורץ דרך אפילו יותר. התיאורים המפחידים בשפה המצוינת של פו באמת עשו לי את זה.
הסיפור הרביעי והאחרון, "התיבה המלבנית", הפתיע אותי משום שהצלחתי לנחש (חלקית) במהלך הקריאה מה מכילה התיבה. גם כאן הגיבור נוהג בצורה לא נורמאלית כל כך (חטטנית במיוחד אם יורשה לי לומר). השפה מעולה, ההצגה של העלילה מתבצעת בצורה מושלמת. הסוף מצליח להפתיע, רק חבל שהוא קצת צפוי לקורא המתקדם.
סוף הדבר מאת בתיה גור נותן לנו בעיקר רקע על חייו של אדגר אלן פו. המשפט הראשון (והקולע) מסוף הדבר מופיע בסיום הביקורת. יש בו פחות שבחים על הספר ויותר ניסיון להסביר איך פו סלל את הדרך לז'אנרים חדשים לגמרי אשר מהווים בסיס לסיפורים רבים ונכסי צאן ברזל בספרות המתח, האימה והמסתורין עד היום.
ובכל זאת, הקטע בן תשעת העמודים הזה מבהיר קצת את החיסרון של עלילה משנית בסיפורים שאינה מתמקדת רק בניסיון להפחיד ולתת את תחושת השיגעון. אולי זאת הייתה הכוונה של המחבר, לשפוך את כל הצד האפל שבו, אבל... הרגשתי שחסר כאן משהו. בכל מקרה, יש כאן רק ארבעה סיפורים אז המשהו הזה (כנראה צד שפוי באחת מהדמויות בספר [לא רק הדמויות הראשיות, רובן ככולן בלתי שפויות]) לא מספיק להפריע יותר מדי.
לסיום : ספר שמותח את העצבים, וברווחים שנפערו הוא מזרה אבקה שחורה וצורבת של אימה וסקרנות. מומלץ.
"כמו רבים מסיפוריו, היו חייו של אדגר אלן פו קצרים, דרמטיים, אפלים ומיוסרים." (עמוד 77, מתוך אחרית הדבר מאת בתיה גור)
דור
3.10
הביקורת הזו ועוד רבה בבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1670992”
