"... ואז ראיתי אותו... הבחנתי בידו הנשלחת לעבר...חגורתו...פורמת את סגר הנרתיק ושולפת את אקדח השירות הכבד... עוד צעד ועוד אחד... כעת הוא מצוי כשלושה מטרים ממני כשגבו מופנה אלי... זהו זה. עוד עשירית שנייה יגלה אותי, הלך עליך רוני לייבוביץ, אני אומר לעצמי, זה הסוף..." בתיאור דרמטי זה, נפתח סיפורם המרתק והמפחיד של רוני לייבוביץ - ה"אופנובנק" ושל חוקרו חיים פנחס. מרתק, בשל האירועים וקצבם. מפחיד, משום סחף ההזדהות העולה מהם, הכובש את לב הקוראים. אותה השדהות שאיפיינה את צרכני התקשורת בתקופת האירועים עצמם, ושהפכה את דמותו של השודד ולמעין רובין-הוד מודרני הגובר על המערכת הבנקאית והמשטרתית. רק תוך קריאה מעמיקה יותר בספר שנכתב בשיתוף פעולה מלא עם בעל הדבר עצמו, מתבהרות והולכות תחושות חוסר האונים, הבדידות, אין-המוצא והלחץ הנפשי העצום בגינם פעל לייבוביץ כפי שפעל. מבחינה זו עשוי הסיפור, בנוסף לעניין העלילתי העצום הגלום בו, להוות מעין כתובת אזהרה לכל מי שמעולם הפשע נראה לו כפתרון קוסם למצוקותיו החומריות והנפשיות. סיפור לכידתו של האופנובנק מזווית ראייתו של חיים פנחס "שוגון", אז בלש ותיק ונערץ במשטרת ישראל, מגלה טפח משיטות עבודתה של היחידה לחקירות מיוחדות ומדגיש את תרומתו של האיש לדרכי חשיבה מקוריות ולשיטות פעולה יוצאות דופן.