“בספרו "תמוז בלהבות" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2007) ) תיאר העיתונאי שלמה נקדימון את אחת המשימות הנועזות והמורכבות ביותר שהוטלו אי־פעם על טייסי הקרב של חיל־האוויר. נקדימון (שאף שימש במשך שנתיים, בטרם המבצע, כיועץ התקשורת של רה"מ בגין) ראיין את כלל משתתפי המבצע ותיאר את השתלשלות האירועים באופן כרונולוגי ומפורט. בשנת 1975 חתם שליט עיראק, סדאם חוסיין, על עסקת רכש דרמטית עם ממשלת צרפת. שנתיים אחר־כך, כבר היה ברשות קהילת המודיעין הישראלית מידע מודיעיני לפיו צרפת סייעה לעיראק להקים כור גרעיני לשימוש צבאי (קלייר, 2005, עמ' 57). ראש הממשלה, מנחם בגין, ראה באפשרות שלעירק ולרודן ששולט בה יהיה נשק גרעיני סכנה ברורה ומיידית לקיומה של ישראל וקבע כי אי־שם ליד בגדד "יושבים ומכינים נשק השמדה המונית, העלול להיות מופעל נגדנו. האם אנו רשאים לשבת בחיבוק־ידיים לנוכח סכנה נוראה כזאת? חובתנו כלפי עמנו היא להסתכן – ולפעול" (עמוד 169).

בגין הטיל על הרמטכ"ל, רפאל "רפול" איתן, להיערך לתקיפת הכור. במקביל הורה למוסד, שבראשו עמד אלוף (מיל.) יצחק חופי, לפעול בכדי לעכב ככל שניתן את הקמת הכור. "בהיסטוריה הצבאית של ישראל נרשמו פעולות קומנדו לא מעטות שהדהימו את העולם. המפורסמת שבהן התרחשה בשנת 1976, כאשר צה"ל חילץ במבצע אווירי־קרקעי משולב את נוסעיו של מטוס "איר־פראנס", שנחטף לאנטבה, שבאוגנדה" (עמוד 109). הרמטכ"ל איתן, אשר "שירת תקופה ארוכה בצנחנים" (עמוד 108) היה חסיד של מבצעים מיוחדים ופשיטות וכהונתו כרמטכ"ל אופיינה בפעולות רבות שכאלה. גם "מבקריו החריפים ביותר הודו כי כוחו רב לו בלוחמת קומנדו, בתכנונים נועזים ובקריאת מפת הקרב תוך כדי הלחימה. בצה"ל נחשב "רפול" כמי שמגשים את סיסמת "אחרי" של הצנחנים" (עמוד 108).

"רפול" היה מהתומכים הגדולים בתקיפה והצבא בחן שורה של אפשרויות מבצעיות. "לאחר הפצצת הכור ידווחו פרסומים זרים, כי ישראל הכינה מבצע קומנדו אווירי־קרקעי משולב לחיסול הכור, בהשתתפות לוחמי עילית של ה"מוסד" וצה"ל, דוברי ערבית שוטפת ומוסווים כחיילים עיראקיים" (עמוד 109). יתכן והיו הכנות שכאלו (הספר לא מפרט) אולם ניכר כי הפעם, נוכח האתגרים המבצעיים ובהם המרחק, הלוגיסטיקה, התקשורת, אפשרויות החילוץ וטיב המודיעין העדכני שיוכל הצבא לספק לכוחות, היה ברור שלתקיפה מן האוויר היו סיכויים רבים יותר להצליח ולכן היא נבחרה. אמנם, בניגוד לתקיפת הכור הסורי ב־2007, עיראק לא היתה יכולה בתגובה לתקיפה לפתוח במלחמה, אולם המרחק הגדול ליעד הפך את השמדתו לאתגר מבצעי מורכב במיוחד.

המשימה, כאמור, הוטלה על חיל־האוויר ובעיקר על שכמם של שמונה טייסים, מיטב טייסי ה־16־F של החיל, שנבחרו למשימה. מפקדם היה סא"ל זאב רז, בוגר מלחמת יום הכיפורים. סגנו היה רס"ן (לימים אלוף) עמוס ידלין, שכמו רז לחם ב־1973. שלא כמו במבצע אנטבה, לחיל היה זמן רב להיערך למבצע, כמו גם מודיעין מקיף, עדכני ופרטני ככל שניתן. מנגד, המרחק הגדול אל היעד, שדחק לקצה את צריכת הדלק של המטוסים, הפך את המבצע למורכב מאוד. בשל אתגר הטווח הושקעה, לצד האימונים על תקיפת היעד (מה שמכונה בשפה הצבאית "על היעד"), מחשבה רבה בכל האמור בדרך שתאפשר למטוסים לטוס ליעד (מה שמכונה בשפה הצבאית "אל היעד") ולשוב ללא צורך בתדלוק אווירי. מפקד חיל האוויר, אלוף דוד עברי, אישר לבצע באופן חריג ולמרות הסיכון בדליקה בטרם ההמראה "תדלוק חם", תדלוק שמתבצע בעת שהמנועים פועלים, ובכך לנצל את מלוא נפח מכלי הדלק במטוסים. בנוסף צוידו מטוסי הקרב במכלי דלק נתיקים (בניגוד להוראת היצרן, שחשש מפגיעה בחימוש שנושא המטוס).

ב־7 ביוני 1981 הגיע הרמטכ"ל איתן לבסיס חיל־האוויר עציון ותדרך את הטייסים לפני התקיפה. "הברירה היא השמדתנו" (עמוד 240), אמר להם. המבצע היה תקיפה במעגל השלישי, במרחק שאתגר את יכולות צה"ל ומתח אותן לקצה, וניצל את כלל יכולות מטוסי הקרב שנבחרו. לאחר טיסה ממושכת היו מטוסי הקרב מעל ליעד ותקפו. ידלין, בניגוד לתכנון "הקדים" את רז , "ונרשם בהיסטוריה של חיל־האוויר כמי שפגע ראשון בכור" (עמוד 249). לאחר מכן "רז ירד לרום הנדרש, בערך 1,050 מטר, וכאשר ה"פיפר" סימן לו בדיוק נמרץ את המטרה, לחץ על הכפתור המשחרר את הפצצות. הוא הספיק לראות את פצצותיו פוגעות במרכז הכור כמתוכנן" (עמוד 249). כמעט כל הטייסים פגעו במטרה והכור הושמד. רז עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האופן שבו פיקד על התקיפה.

על שמו של בגין רשומה מאז הדוקטרינה לפיה ישראל לא תתיר למדינות עוינות לה להצטייד בנשק גרעיני. ספרו של נקדימון כתוב היטב, מקיף וקולח. הספר זכה בשעתו בפרס סוקולוב לתקשורת הכתובה.”

“"להפציץ (את הכור), או לא להפציץ? זו השאלה". בפרפראזה קלה זו על שאלה פרי עטו של שייקספיר ניתן לסכם את התלבטויות ההנהגה שלנו בקשר לכור האיראני. ובעצם, הפרפראזה אינה בלתי-קשורה לשאלתו של המלט:
To be, or not to be, that is the question, שהרי מדובר בשאלה שעלולה להיות קיומית.

בהיסטוריה האנושית ידועים שני מקרים בלבד של השמדת כורים גרעיניים. הספר "תמוז בלהבות" עוסק במקרה הראשון: הפצצת הכור העיראקי בשנת 1981. ממשלת ישראל לקחה אחריות על הפצצה זו. המקרה השני הוא הפצצת הכור הסורי בשנת 2007. על פי מקורות זרים, גם הפצצה זו בוצעה בידי ישראל. מכאן ניתן באינדוקציה פשוטה להגיע למסקנה הבאה: באם תהיה התקפה שלישית על כור גרעיני, ישנם סיכויים רבים כי יהיה זה כור גרעיני של מדינה מוסלמית שיותקף ע"י ישראל. (לחובבי האינדוקציה, בסוף סקירה זו תובא הוכחה פשוטה באינדוקציה המראה כי כל השבדיות הינן בלונדיניות.)

בשנת 1981 הייתי חייל סדיר בחיל המודיעין. ב-7 ביוני הוקפצנו לביצוע עבודתנו בהתראה קצרה וכלל לא הבנו על מה ולמה. אבל בחלוף זמן קצר התבררה הסיבה: חיל האוויר השמיד את בבת עינו של צדאם חוסיין – הכור הגרעיני באוסיראק. עתה, משחלפו למעלה משלושים שנה (מפחיד איך שהזמן רץ) ומשקראתי את ספרו זה של שלמה נקדימון, יש לי תמונה טובה הרבה יותר של השתלשלות העניינים שהובילה לתקיפה, של מהלך העניינים בתקיפה עצמה, ושל תוצאותיה הצבאיות והמדיניות.

נקדימון מתאר בפירוט מרשים את המסלול האכזרי של עליית צדאם לשלטון בעיראק, את הצלחת מאמציו לרכוש טכנולוגיה גרעינית מצרפת ואיטליה (ואגב, רוסיה התגלתה כאחראית יותר בהקשר זה), את מניעיהן של מנהיגי מדינות מערביות אלו לספק לרודן האכזר טכנולוגיה העלולה לאפשר לו לפתח נשק להשמדה המונית (בפשטות: רצונם שימכור למדינותיהם נפט רב יותר ושישקיע את מיליארדי הפטרו-דולרים בקניות חוזרות אצלן) ואת מפגן הצביעות המרשים שלהם, את הניסיונות הרבים של ישראל – שכשלו – למנוע העברת טכנולוגיה זו באמצעות מאמצים דיפלומטיים, את המאבק הפוליטי הסמוי והגלוי שהתרחש בארץ טרם התקיפה, את מהלך התקיפה עצמה, וכן את המערכה הדיפלומטית למזעור נזקים מדיניים שהתחוללה לאחריה.

בראייה לאחור, ההתקפה הייתה סיפור הצלחה. בעוד שהמתכננים העריכו כי התקיפה תדחה את המועד בו יעמדו לרשות עיראק פצצות גרעיניות בחמש שנים לערך, בפועל התפתחו העניינים כך שלעיראק אין נשק גרעיני עד עצם היום הזה. נבואות הזעם בדבר משבר עמוק וארוך טווח עם ארצות הברית התבדו. היו גינויים רבים, כמובן. הניו-יורק טיימס – כאז כן עתה לא מגדולי ידידינו – כתב כך: "מעשה תוקפנות קצר-רואי ובלתי נסלח". לעומתו, הוול-סטריט ג'ורנל השמרני – כאז כן עתה יחסית ידידותי לנו – סבר כי "על כולנו לחבור יחדיו ולשלוח לישראלים תודה על דעת הכול".

מצאתי את הספר מרתק לאו דווקא בגלל כשרון הכתיבה המופלג של נקדימון (למעשה, הכתיבה יובשנית למדי והיו חלקים בהם קראתי ב- fast forward בשל עודף פרטים) אלא משום שמדובר באירוע היסטורי מרתק ורלוונטי ביותר לכל ישראלי. מגיע לנקדימון שאפו גדול על המחקר המעמיק שביצע. סביר כי יכתבו בעתיד ספרים גם על המאמצים הגרעיניים האיראניים והמאבק לסיכולם, אלא שהפרק האחרון במאבק זה טרם נכתב. ולוואי ויהיה לספרים אלו סוף טוב (מהפרספקטיבה שלנו, כמובן).

=============================================

משפט: לכל השבדיות יש שיער בלונדיני.

טענה 1: בכל קבוצה בת K שבדיות לכל השבדיות בקבוצה יש אותו צבע שיער.

הוכחת טענה 1: באינדוקציה.
בסיס: ברור כי בכל קבוצה בת שבדית אחת יש לכל השבדיות בקבוצה אותו צבע שיער.
אינדוקציה: נניח כי הטענה מתקיימת לכל קבוצה בת K שבדיות ונוכיח כי היא מתקיימת לכל קבוצה בת 1+K שבדיות (להמחשה, המחרוזת XXXXX מייצגת קבוצה בת 5 שבדיות וK הוא 4). מטענת האינדוקציה, ל-K השבדיות "הימניות" בקבוצה (כלומר, ה-XXXX הימניים) ישנו אותו צבע שיער. מטענת האינדוקציה נובע כמובן גם כי ל-K השבדיות "השמאליות" שבקבוצה (כלומר, ה-XXXX השמאליים) ישנו גם כן אותו צבע שיער.
מהחיתוך בין שתי הקבוצות נובע כי לכל 1+K השבדיות בקבוצה ישנו אותו צבע שיער, מש"ל.

הוכחת המשפט: מטענה 1 נובע כי בקבוצת כל השבדיות בעולם יש לכל השבדיות אותו צבע שיער. מאחר וראיתי כבר שבדית בלונדינית, נובע כי כל השבדיות בלונדיניות. מש"ל.”

“ספר מעולה שגם לאחר 25-30 שנה לא נס ליחו ולצערנו אקטואלי (שוב) גם כיום כשהאיום האיראני מתנוסס מעל למדינת ישראל ושאר העולם.
כשקראתי ב- 1986/7 את המהדורה הראשונה (שיצאה ב- 1986) של 'תמוז בלהבות' הערכתי מאד את הספר ואת התחקיר המקיף, את ההחלטה האמיצה של ממשלת ישראל ובראשה מנחם בגין, את המודיעין המוצלח, ואת הביצוע המזהיר של צה"ל.
המהדורה השנייה משנת 1993 חושפת מידע נוסף וחדש, פחות "מצפינה" את שמות הטייסים, המתכננים והמבצעים, ונותנת תמונה מעמיקה על כל מה שקדם לתקיפה.
החל מהניסיונות הדיפלומטיים, אזלת היד (או אולי חוסר הרצון) של צרפת, איטליה וארה"ב, למנוע את המידע והאפשרות של הגרעין מעיראק. המשך לנתוני המודיעין וההתלבטות של ממשלת ישראל, אנשי צבא ומודיעין ומומחי מדע לגבי דרך ההתמודדות הנכונה עם התגרענות עיראק. התקיפה עצמה במבט מעיני וראשי הטייסים, גם תוך כדי הטיסה להפצצה. עבור לתגובות בעולם וכן לתגובות האופוזיציה הישראלית ובפרט שמעון פרס כנגד התקיפה.
לגבי התגובות והמחיר של התקיפה חשוב לציין את הטעויות הכבדות של גורמים שונים בישראל - גורמי הערכה, מודיעין ומדינאות שחששו מתגובה חזקה ואולי עד כדי החרמת ישראל והוקעתה על ידי האומות. חלק מגורמים אלו אף הכריעו נגד התקיפה מסיבות שגויות אלו.
פרק חשוב נוסף הוא החלק העוסק בניתוח ובמבט לאחור, לאחר מלחמת המפרץ (ה- I, ב- 1991) וההכרה ביותר ויותר מקומות בעולם על הצורך והחשיבות של תקיפת הכור העיראקי והשמדתו ב- 1981 בידי ישראל.
ספר מעולה ומעניין!

הספר מכיל מידע ונספחים על תוכניות הגרעין של עיראק גם בראשית שנות ה- 90, תכניות שהיו במצב מתקדם, ללא ידיעת העולם כולו, ונפגעו קשות, אף אם לא ברור שהופסקו, בעקבות מלחמת המפרץ ה- I, החלטות האו"ם והפיקוח על נשק להשמדה המונית , אטומי , ביולוגי , כימי שהוטל על עיראק לאחריה.”

“ספר מצויין הזכור לי מנעוריי.
בנוי עלילתית בצורה מצויינת ומביא אנקדוטות מבצעיות ומדיניות בצורה מסקרנת ומותחת, שלא פעם גם גורמת לתהות על מקבלי ההחלטות בימינו, איש איש ודעתו כמובן.
אני חושב שקראתי אותו לפחות 3 פעמים - הוא גרם לי לנתח התנהגויות של פוליטיקאים בצורה הרבה יותר טובה - כאמור, הכותב עשה עבודה מצויינת.”