הבה ניכנס דרך הפשפש האחורי, ננער מעלינו את השוער הצועק ``האלו, לאן אתם הולכים, האלו``, ונרד במדרגות לפרוזדור ארוך, שבו מתהלכים אנשים מבוגרים, לבושים בכל מיני סמרטוטים, המשננים לעצמם במלמול חרישי מלים, שמישהו אחר כתב לפני 100 שנה. בחדרים הקטנים לאורך הפרוזדור יושבים מבוגרים נוספים ומורחים שכבה עבה של צבע על פניהם ומאריכים את אפם בשעווה. אחר כך מכניס ראשו אדם קרח וצורח בעצבנות: - אבקש למות היום יותר מהר, פודמניצקי, בלי שיעור, בלי גלגול עיניים, פנים אל התליין, לא לקהל! - אתה יכול לנשק לי, שכטר - משמעי הקיסר לואי ה-XIV בקול רועם, ומגרגר מתוך טרמוסו תה-קמומיל מהול בדבש. למעלה בקצה הבמה, בצל הגרדום, גוהר הקרדינל הקשיש בגילמתו המפוארת מעל עוזרו של התליין ואומר לו: - יוסקה, תן לי 20 שקל, בחייך. מחר אקבל מקדמה... בית משוגעים בלי צל של ספק, אבל המקום המעניין ביותר עלי אדמות.