“במבוא לספרה הקצרצר, מספרת נורית כנען על יחסיה הטובים עם כריסטין ורסר - ידידתה מהלימודים באוניברסיטת באזל, שבה למדו השתיים את תולדות האומנות בימי הביניים - ליתר דיוק, פיסול בימי הביניים.
כריסטין ורסר התמקדה באיטליה, ונורית כנען בחרה בצרפת.
וכך אנו משוטטים בין כנסיותיהן של צרפת וספרד - שבהן, אם זיכרוני אינו בוגד בי, ועיני חדות מספיק, רובן ככולן של הדמויות - באבן יסודן, ומה מידת הישמרותה של האבן החצובה בלכלוך ובפגעי הזמן- כולנו יודעים.
אני מדגיש פרט זה, מאחר שרבות מהתמונות המובאות בספר אינן כה חדות ונעימות לצפייה, כפי שיכולו להיות אילו נעשו בשיש, כפי שהדבר קורה באיטליה. ורק לצורך זה, ומהבחינה האגואיסטית הפרטית שלי - ייתכן וכנען הייתה צריכה לבחור באיטליה...
דבר נוסף שחסר לי בספר, הוא המספר הדל של תמונות. הסופרת רואה לנכון לפרט כה הרבה פרטים מעניינים, ותמונה המתארת את דבריה - יותר ממתבקשת.
המחברת מביאה סקירה נרחבת ומרתקת על נשים שבאו לידי ביטוי באיקונות כקדושות, ואחרות - כפטרוניות של הכנסייה שלמענה פעלו.
בראשן עומדות כמובן המדונה - אם ישו, ומריה מגדלנה, שהייתה, כנראה, אהובתו של ישו.
ולאחריהן, כל השאר - שהן פחות מוכרות לקורא הממוצע.
הספר מחולק לפרקים, ובכל פרק אנו נחשפים לדמות אשה שונה - דבר המקל על הצגת הדמות והבנתה.
כך יש את הדמות הקדושה, החוטאת, בת התמותה, האצילה ועוד.
נורית כנען מביאה בפנינו את השקפתה המלומדת ופירושה המעניין לגבי "התפתחות" דמות האישה. בין השאר, כיצד היא מוצגת במקומות שונים, בכנסיות, בארצות שונות, בתקופות שונות, כמו בתקופת יוון ורומי ולאחריה - בתקופת ימי הביניים. בקיצור, אם גם היו מצורפות תמונות נוספות, היה מושלם!
לסיום, אביא מספר פרטים שניתן לראות בתמונה, ואשר אינם מסתדרים עם הברור לנו, ואולם, בתוספת הסבר קטן ומעניין - הופכים למובנים:
בעמוד 63 מופיעה תמונה שבה מריה מגדלנה, גלוית שיער, מנגבת בשערותיה את רגליו החשופות של ישו, הכיצד ?
נבחן זאת לאור הידוע לנו:
קדושה- תמיד תהיה מכוסה במטפחת לראשה, ולעולם לא גלוית שיער.
גוף חשוף - מסמל את נחיתות האישיות. האיכרים מתוארים תמיד ברגליים חשופות, וככל שהאישיות המתוארת נכבדה יותר - כן היא מכוסה בגלימות רבות יותר (עמ' 73).
לכאורה סתירה?
ובכן, כשישו נכנס לביתו של שמעון הפרושי, בעל הבית לא הגיש לו מים לרגליו, ומריה מגדלנה שנמצאת בביתו (עמוד 64), בוכה על רגליו של ישו (שכנראה, הספיק להוריד את סנדליו), מרטיבה אותן, ומנגבת את דמעותיה בשערותיה, דבר שגרם לישו לסלוח לה על כל חטאיה - בגלל אהבתה הרבה.
ואכן, כאן, בשערותיה, מתאחדות המהות של החטא והחזרה בתשובה: שערה הסתור - סמל החטא, אבל עבורה גם סמל הישועה, שכן בו ניגבה את רגליו של ישו.
מזכיר למישהו הסברים והתפלפלויות מעניינות הקיימות בגמרא?
נהניתי.”
