“וּבְמַעְגַּל הַקְּסָמִים, בַּגָּפְרִית מָשׁוּחַ, שָׁם יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ, לֹא לִבּוֹ יָנוּחַ.
וִיצוּרֵי עֲרָפֶל וּצְלָמִים נִשְׂעָרִים...אֶגְלֵי הַזֵּעָה עַל לֶחְיוֹ נִגָּרִים.
אַף רוּחוֹ בּוֹ רָפְתָה, גַּם נַפְשׁוֹ דּוֹאֶבֶת.
מַה יִּמַּס בּוֹ לִבּוֹ
וִינַבֵּא הַמָּוֶת.

צא.
צא לקרב בו אין סיכוי לנצח.
צא לקרב בו הוודאות היחידה היא מוות.
צא לקרב, כי עצם היציאה לקרב, היא הנצחון.
כמו שאול המלך בעין-דור, כך גם היהודים בסוביבור.
הם ידעו.
הם ידעו שימותו. אי אפשר היה לנצח את אנשי האס.אס ואת האוקראינים.
אפשר היה להילחם.
ולמות.
לא בגז, לא בעריפת ראש שהיתה כה פופולרית בבוץ של סוביבור, לא במכות רצח מידי
המתאגרף גוסטב וגנר, סאדיסט ששוחרר מכלא בגרמניה וכיהן כסגן מפקד המחנה. התחביב העיקרי שלו
היה להרוג במכות, פשוטו כמשמעו, את היהודים מסביב, ממש כמו שעושים היום מדי פעם במועדונים שונים ברעננה והסביבה.
מצאתי את הספר הזה קצת לפני סוף י"ב.
העטיפה משכה אותי ואז דוד אבידן משך אותי ואז הסיפור.
קצת אחר כך הלכתי להילחם.
אבל מעולם לא יצאתי לקרב בידיעה שאפסיד. תמיד ידעתי שננצח.
וכך היה.
אז איך אתה יוצא לקרב בידיעה ברורה שתמות, שתפסיד, שלא תצליח?
כדאי לקרוא.

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח
עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,
וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא.
וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.”