אומנות ורודנות:אוואנגרד ואמנות מגויסת במשטרים טוטליטריים
עוסק בקשרי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה באיטליה, ברית המועצות וגרמניה, בין שתי מלחמות העולם. בעידן המשטרים הטוטליטריים, הטשטשו הגבולות בין אמנות, תרבות, חברה ופוליטיקה.
הספר מתחקה אחר השקפת עולמם של לנין, סטאלין, מוסוליני והיטלר באשר לאוואנגרד באמנות. העובדה שהדיקטטורים גיבשו אידיאל טוטליטרי בתחומי האסתטיקה איננה מובנת מאליה. היא מבטאת את החשיבות שייחסו לאמנות בגיוס האומה, ואת הרצון להשתמש בה כמניפסט ויזואלי לאידיאל הטוטליטרי.
פרקי הספר משרטטים, מצד אחד, את עמדת הדיקטטורים באשר לתנועות אמנות מודרניסטיות, שברוב המקרים נרדפו ונשללו.
מנגד, דנים הפרקים, בניסיונם לגבש ולהגדיר מאפיינים של אמנות מגויסת וממושטרת, אותה קיוו לבסס כתחליף. הדיקטטורים, שפחדו מן האוואנגרד של זמנם שאותו הגדירו כמנוון וחתרני ביקשו להמירו באמנות נעדרת סימני שאלה.
הדיון באמנות המגויסת לא פוסח, כמובן, על האמנים עצמם, שנתבעו לכוון את יצירתם, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסגנון, כך שתבטא יסודות דומיננטיים באידיאל הטוטליטרי.
ספרה של ד"ר דנה אריאלי–הורוביץ מאפשר התבוננות חדשה, השוואתית ומרתקת על שדה האמנות שבין שתי מלחמות העולם בדיקטטורות של אירופה, ועל תפקידה המכריע של האמנות בוויזואליזציה של האידיאולוגיות הפוליטיות, ששינו לבלי הכר את פניה של המאה העשרים.