מה מרטיטה המחשבה,כי אין זו ציפייתו של מישהו או משהו,אלא חכמת ‘האיזונים והבלמים’של הטבע,ושל זה האנושי בפרט,ושמפעפעת בנו,היא זו המעמידה בנו את הדינמיקה הזו הקרויה בפינו ‘החשיבה המוסרית’.
חיינו הם מתח מתמיד בין מקרה לבין עקרון,הנובע מתוכו כשם שמבקש להיות מוּחָל עליו,והם בעלי ‘כיווניות’,למרות שעשויים את חומר-ההתלהבות שמכלָה עצמה.
אין זאת אלא כי דרך כל המקרים,כל מקרה ומקרה,אנו מותירים עוד חלק מידיעת-עצמי שלנו,דלוקה או כבויה,המצטרפת לתמונת כור-מחצבתו של האדם,אל שאיפת השיטה,אל דינה וחשבונה של הרוח.
ואם זה לא היה קיים שם כמהות,זה לא היה ניצב עלינו כתביעה.
האדם חי ומנסה לספר את סיפורו. בדרך-כלל אנחנו נכשלים בַדברים העמוקים באמת.
אבל האוניברסלי עולה ככל שהפרט מוצא כהירואי,את המאמץ שלו לרכוש את מערכת מושגיו.
הסיפור המתגלה נראה אמנם כמו היה שם תמיד – סיפור עתיק מאז ומעולם.
אבל היה צריך אותנו כדי לספר אותו שוב.
הוא (כלומר האדם) מכל-מקום אינו מצב,אלא דינמיות.
ומהלך חייו הינו לא “דרך שבסופה קצה”,אלא מה שמצטייר יותר כ”מתח המתוודע לאיזון”.
איזון,אבל לא רוגע ..
תוקפו הבלתי-חולף והבלתי מתוגמל של מימוש מהותי,ומראה העולם מבעד לחסרונותינו כערכו היחיד של הזמן החולף..