חיי כל עונה בעתה; נשמי את האוויר, שתי את המשקה,
טעמי את הפרי, והתמסרי להשפעות שלהם. תני להם להיות
המשקאות וצמחי המרפא היחידים בדיאטה שלך.
- הנרי דויד תורו
פתיחה
"אלה היו הטובים שבזמנים, אלה היו הגרועים שבזמנים". כך התחיל צ'ארלס דיקנס את סיפורו בין שתי ערים, לפני כמאה וחמישים שנה. ערים אלה שתיאר היו פריז ולונדון. הארצות שביניהן השווה היו צרפת המהפכנית ואנגליה של סוף המאה השמונה־עשרה. שני עולמות מנוגדים, שתי נקודות מבט, ושני גורלות שונים. כשכתבתי את נשים צרפתיות לא משמינות עמדו לנגד עיני שני עולמות אכילה שונים: הצרפתי והאמריקני. וגם, במידה פחותה יותר, שתי ערים: פריז וניו יורק. מה שלא הבנתי בזמנו הוא, שלמעשה כתבתי סיפור על שתי תרבויות גלובליות שהולכות ומאבדות את הגבול ביניהן. לטוב ולרע, מקום מגורייך לא מכתיב לך יותר מה תאכלי. זה תלוי רק בך.
אפילו בעולמנו המורכב מתמיד אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה (כמעט) שלמה, למצות את ההנאה מחיינו באופנים רבים, ועדיין להחיל גישה שעמדה במבחן הזמן ודוגלת בחזרה למקורות - גישה שכולה איכות, רגישות, מאכלים עונתיים ותענוג. אני לא רוצה לחיות בעבר, אבל אני כן רוצה ללמוד ממנו, ואני מאמינה שתרבות של מתינות, הקפדה על טעם, אכילה נכונה וחיים בריאים שהפנמתי כשגדלתי בצרפת יכולים להתאים לעולם של היום ולהיות מיושמים כמעט בכל מקום. אין זה אומר שאני לא מבינה ומעריכה ממקור ראשון את האתגרים שעומדים בפני נשים כיום: הלחץ של הרבה יותר עשייה בהרבה פחות זמן, של מנות הענק ושל האוכל התעשייתי שאוכלים לעתים קרובות תוך כדי ריצה.
במשך זמן רב התעצבה במוחי ההתנגשות הזאת בין נקודות השקפה של תרבות וסגנון חיים, כניגוד בין מרכיבים בסיסיים בתרבות הצרפתית מצד אחד לבין ההתנהגויות האחרות שלמדתי באמריקה. אבל כשיצא לאור נשים צרפתיות לא משמינות בתרגום ועוד תרגום, התחלתי להבין שמה שאני תפשתי כמחלוקת לאומית הוא פשוט סמל לעימות בין שני סדרי עולם. בעוד שברור לי שאין בידי כל הפתרונות לעימות הזה, או מומחיות מיוחדת כלשהי - אני משתדלת לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות - עדיין אוכל לחלוק עוד ניסיון וסודות (והרבה יותר מתכונים ותפריטים שבועיים) שיעזרו לאנשים ליהנות מחיים יותר איכותיים - וכמעט בוודאות לרדת במשקל.
בסתיו שעבר ליוותה אותי כתבת צרפתייה בשוק החקלאי ביוניון סקוור בעיר ניו יורק, שם פגשנו בכיתה של ילדים בני שמונה ובמורה שלהם. הילדים השתתפו בתוכנית הנקראת "כַּפּוֹת ברחבי אמריקה", עמותה שלא למטרות רווח המתמקדת בחינוך ילדים, מורים ומשפחות ליתרונות האכילה הבריאה ולחשיבות התמיכה בחקלאות מקומית ובאכילה משפחתית מסביב לשולחן. מאחר שהיה סתיו, היה בשוק שפע של תפוחים מזנים שונים. אבל כאשר הכתבת, בבדיחות הדעת, לקחה תפוח ושאלה את אחד הילדים מה זה, הילד נאלם. עזבו את הזן, הוא לא ידע שזה תפוח. מתברר שהילד העירוני הזה לא ראה מעולם תפוח אמיתי. זה גורם לתהות לרגע. אבל אני מוכנה להתערב שהוא מזהה אריזה של פאי תפוחים בסניף מקדונלד'ס שממוקם בדיוק ממול לשוק.
העולם שבו אני גדלתי - וממנו חוויית התפוחים שלי - באלזס־לורן, לא יכול להיות מרוחק יותר מעולמו של הילד הקטן הזה בניו יורק. כפי שאני זוכרת, לכל השכנים שלנו היה לפחות עץ פרי אחד, ולנו היו כמה עצי תפוחים בגינה שלנו. כשהגיעה תקופת קטיף התפוחים, תפקידי היה לסדר את הזנים השונים בארגזי עץ קטנים ושטוחים הנקראים cagettes , שאותם הנחנו במרתף הקריר לחודשי החורף - מנהג בן מאות שנים שכעת כמעט ואיננו. איזו ארומה מתוקה ונפלאה מילאה את המרתף כשהנחתי את כל הסלים האלה! (בצרפתית משמעות הפועל להריח, sentir , היא גם להרגיש.) כיום אני זוכרת את ניחוח התפוח אפילו בעוצמה רבה יותר מן התמונה הישנה של מנהג סתווי זה שאני נושאת בראשי. וכמובן, עצם הקטיף פירושו היה שאמי תכין שוב פאי תפוחים בסגנון אלזס, .une tarte aux pommes alsacienne
בגינה שלנו היו גם groseilles , דומדמניות אדומות וחמוצות שהן ייחודיות לאזור. אמי ואני אהבנו להכין פאי עם תותי הבר הזעירים האלה. עונת הדומדמניות האדומות היא מאוד קצרה, ומיהרנו להכין מרקחת (confiture) או ריבה (gelee) או פאי, ולפעמים רוטב סמיך (coulis). הו, כמה חיכינו לפינוק הזה של פעם בשנה - וזה איכשהו מסמל לגבי את פסיכולוגיית התענוג של האישה הצרפתייה מאוכל. אלה הן הציפייה והשמחה שאנחנו שואבות מתענוג שאיננו מובן מאליו ויאבד לנו בקרוב. טעימה של מתנה עונתית שכזאת מגבירה את המודעות שלנו לגבי מה שאנחנו מכניסות לפה, ושוברת את האכילה השגרתית והלא מודעת, שמספקת מעט תענוג - ולעתים קרובות קילוגרמים לא רצויים.
בימים אלה אני נושאת בתוכי תמונה של שני נמלי תעופה. זה מתאים מאחר שנמלי תעופה הם כרגע צמתי העולם ונקודת המפגש הכי נפוצה בין התרבויות השונות. באו'הארה אינטרנשיונל, נמל התעופה הבינלאומי של שיקגו, בדרכי להופעה בתוכנית הטלוויזיה "אופּרה", חזיתי במראה סוריאליסטי שהלוואי שהייתי מצלמת. כל האנשים מסביבי באולם ההמתנה בלעו המבורגרים, חטיפים ופיצות, ושאבו לתוכם פחיות גדולות של משקאות תוססים או קפה, תוך כדי תקתוק על המחשבים הניידים שלהם, או שיחה בטלפונים הניידים שלהם, או רפרוף בעיתונים. והכי חשוב: השעה היתה 10 בבוקר. למה הם בכלל אכלו? שאלתי את עצמי. ארוחת בוקר? ארוחת צהריים מוקדמת? או סתם דרך להעביר את הזמן? זה נראה יותר דחיסה מאכילה, למעשה. ורוב האנשים שראיתי סבלו מעודף משקל בולט. נוסף על כך, לא ראיתי הבעת תענוג על פניו של איש מהם. בדרכי חזרה לניו יורק היה מטריד באותה מידה לראות את הברים בנמל התעופה מגישים ארוחה עסקית חפוזה ב־ 3 אחר הצהריים. אבל פה ושם אפשר היה לקלוט אנשים שונים מכל היתר: אמריקנים המסתייגים מהטירוף? ואולי רק תיירים מזדמנים? בכל מקרה, אנשים אלה הזכירו לי את הגישה הצרפתית.
נמל התעופה המשמש גם כבית אוכל הוא אולי סימן של התקופה, אך לא בצרפת. בנמל התעופה שארל דה־גול )או רואסי, כפי שהצרפתים מכנים אותו(, המרכז הפעיל ביותר ביבשת, כשצרפתים אוכלים, הם עדיין יושבים בדרך כלל עם סכין ומזלג בקפטריות סגורות או במסעדות. יש ברים קטנים בעמידה לאלה שרוצים קרואסון מהיר או אולי jambon beurre , כריך של חמאה והאם, וכוס קפה. אבל האם ראיתם ספל קפה צרפתי אופייני? שלוש לגימות, ארבע לכל היותר. לא תראו פרָאפוצ'ינו ענקי עם חלב או מה שזה לא יהיה (למרות שסטארבקס הולכים בעקבות מקדונלד'ס כמותג גלובלי). בצרפת, אם רוצים חלב, מזמינים creme או אפילו grand creme - עוד כמה לגימות. נמלי התעופה אולי משקפים עדיין את השוני המסורתי הזה, אבל גם בהם מסתננות ההשפעות - משני הכיוונים. המצב בצרפת עדיין לא מותאם לתרבות ההפרזה של ימינו, אבל אין דבר העומד בפני הרצון: בפינה מבודדת אפשר כבר למצוא אנשים העסוקים במנהגים זרים, כשבידיהם שני כריכים, איי־פוד ועיתון, והם עסוקים בשלושתם בבת אחת. אבל בצרפת הם היוצאים מן הכלל; באמריקה הם הרוב השולט.
מאז אותו יום בשיקגו, בכל פעם שאני רואה התרחשויות כאלה אני נזכרת בציטטה של ברייה־סברין, הגסטרונום ה"מודרני" בן המאה השמונה־עשרה, שידוע בזכות כתביו והגיגיו בנוגע לפיזיולוגיה של הטעם, ובזכות אמרתו המפורסמת: "האוכל עושה את האדם". אבל הוא גם כתב באופן יותר גלוי: "גורלה של אומה תלוי באופן שבו היא מאכילה את עצמה".
אפילו פריז, הידועה כבירה העולמית של הנשים החטובות, לא מחוסנת מפני תרבות ההפרזה המתפתחת ומפני ההתמוטטות העולמית של דרכי האכילה המסורתיות. כמה קוראות אפילו הגדילו לעשות ושלחו לי מכתבי "תפסתי אותך", בהם הן מיידעות אותי שכששהו בצרפת הן ראו במו עיניהן אישה צרפתייה שמנה. Vraiment , נכון. מעולם לא אמרתי שהן לא קיימות. בעוד הרוב הגדול של הנשים אינן שמנות, יש בהחלט - ! excusez-moi , סלחו לי - מיעוט הולך וגדל של bouboule , נשים שמנות וגוצות, שרבות מהן לא רחוקות מלהיות שמנות מאוד. איך זה ייתכן? רשתות המזון המהיר הגיעו לפני שנים לסן ז'רמן ולשאנז אליזה. ונשים צרפתיות אינן מחוסנות מפני הדחף הראשוני למתוק ולמלוח, שהופך את המזון המהיר למושך. אבל אפילו חשוב מזה, הן לא פטורות מהלחצים של עבודה וחיים בעולם שעובר גלובליזציה, ששוחק ערכים מקומיים מסורתיים, מאיץ את קצב החיים ומותיר פחות זמן להנאה מאוכל ממה שהיה להורינו. בעוד אכילה הופכת לעניין פחות ופחות משפחתי, אמהות ואבות שוכחים ללמד את ילדיהם מהי הדרך הנכונה לאכול. הרגלים רעים ממהרים למלא את החלל הזה (יש בצרפת אפילו מודעת פרסומת במסגרת מסע הסברה ציבורי, עם הסיסמה L'obesite Tue - "השמנת יתר הורגת"). אל תטעו: אכילת יתר היא מגפה עולמית מתפשטת (שכבר הגיעה לארצות רבות). אם לא נפעל ביחד, בתוך דור אחד תהיה כמות הצרפתים הסובלים באופן מסוכן מהשמנת יתר זהה לכמות האמריקנים ובני לאומים שונים ותתאים בדיוק לסרט על נמלי תעופה בני זמננו.
אם האיום לא היה ממשי, היה נשים צרפתיות לא משמינות הופך לבדיחה ולא לתופעה כשיצא לאור בצרפת בשנת 2005 . נראה שמולדתי רצתה שיזכירו לה את הרגליה המסורתיים כמעט כמו שמולדתי המאומצת רצתה שיכירו לה אותם. במאה העשרים ואחת אנחנו לא יכולות יותר לצפות לקבל סגנון חיים כירושה; הדבר הפך להיות כרוך בבחירה פעילה. אין יותר ,cordon sanitaire איסור של משרד הבריאות, שימנע מהמכונות של פיצה האט כניסה לצרפת.
מצד שני, באמת גם אין שום דבר שימנע ממך לייבא את הדברים החיוביים שבסגנון החיים הצרפתי הקלאסי ולמצוא איך הם יפעלו במקום מגורייך. לפני זמן רב הבנתי שהעניין הרציני באוכל, שהוא עמוד תווך בסגנון החיים הצרפתי, מהווה את הסיבה העיקרית לכך שנשים צרפתיות לא משמינות. ספרי הראשון פנה לאגדות הלא מסופרות על אודות קורבנות דיאטה, נשים מכל העולם שדחקתי בהן לזנוח את ההונאה הכפולה האומרת: (1) ההימנעות היא המפתח לירידה במשקל. (2) ההתענגות היא האשמה בעלייה במשקל. התענוג הוכח כמניע החזק והעמיד ביותר, חזק אפילו יותר מחלום הירידה במידה אחת בשמלה. למעשה זאת היתה תולדה של היגיון פשוט: אם כולנו נוכל לרסן את עקרון התענוג - נוכל לרדת במשקל, כפי שעשו נשים צרפתיות במשך שנים. אנחנו צריכות בסך הכל לפתח חוש מידה ולטפח את ההערכה שלנו לטעם. אם נקיים זאת, לעולם לא נרגיש שנחסך מאיתנו משהו. ביקשתי התחייבות למשך חודשים, לא שבועות. אבל ההבטחה בתמורה היתה תוצאות שיחזיקו מעמד - לא יו־יו (המוקש של כל דיאטה מהירה). מטרתי היתה לגרום לנשים להיות חטובות ללא מאמץ, מתוך מודעות והתמסרות לתענוג. אני ממש לא אלופת צרפת בכל התחומים, רק בכמה. ואני לא דוחה מצרכים רבים על מדפי הסופרמרקט מתוך סנוביות יוקרתית. כשמאכלים שופעים טעמים טבעיים - בניגוד לכאלה העמוסים בטעמים מלאכותיים, עתירים בשומן ומלח, או סתם תפלים - חוויית האכילה שלהם יותר מספקת, ואנחנו יכולות להסתפק בפחות. ולכן, כשנשים צרפתיות צוהלות למראה מלון בשל בדיוק במידה, הן מפגינות לא רק את עצמן, אלא גם את היכולת שלהן להרגיש באמת רמות של שוני והבדל - כישרון שטופח בתרבות שבה חומרי גלם נקטפים בעונתם ונקנים כשהם טריים. יכולת זאת, יותר מכל דבר אחר, היא הנשק הסודי שלהן איך לא להשמין. התענוג מאיכות מאזן את הפיתוי לכמויות בלתי מוגבלות.
ה־ DNA הצרפתי לא בנוי באופן מיוחד לחוויה הזאת. לנשים הצרפתיות אין אלפי קולטנים נוספים של טעם שמאפשרים להן להבדיל בין שוקולד של Jacque Torres (צרפת) לבין נשיקות של Hershey (אמריקה). אבל יש ויש להן ניסיון חיים של חשיפה והערכה נרכשת לחומרים הטובים. זהו דבר שכולנו יכולות לפתח. אחת ממטרותי העיקריות בכתיבת ספר זה היא לעזור לטפח את המיומנות הזאת - שדורשת מודעות לדברים שיש לכל עונה להציע - וכך ללמוד לזכות בכל הטובות המרעננות.
מחיר? כן, כפי שהודיתי, דברים טובים יותר עולים יותר, בדרך כלל אך לא תמיד. אבל אני לא מבקשת מהקוראות לקנות כרטיס טיסה לריביירה הצרפתית. רבים מהעינוגים שאני מציעה אינם יקרים: מהליכה או רכיבה על אופניים ועד לחיסכון בעלויות יבוא על־ידי קניית מוצרים מקומיים בעונה. הצרפתים אכן מבזבזים יותר על מזון לנפש מאשר, למשל, האמריקנים או האנגלים. אבל כשאוכלים טוב יותר אוכלים פחות. ומלכתחילה יש לצרפתי הכנסה נמוכה יותר לנפש. אם זה קשור לבריאות שלך, לדימוי גוף ולשקט נפשי, האם אין זה שווה להתאמץ קצת יותר? כל אחד מבזבז כסף על משהו, בדרך כלל משהו פחות חשוב ממזון. זאת שאלה של החלטה ושל עדיפויות - ושם אולי תמצאי את עצמך מסכימה עם הצרפתים יותר ממה שחשבת.
האיכות קיימת בחך של האישה, ועליה ללמד את עצמה להבחין בה. חינוך הוא קריטי. יש צורך להבין מה מכניסים לגוף. מהן ההשלכות של שתיית 250 או 300 מיליליטר מיץ תפוזים בבוקר? אפילו דבר פשוט כמו מים מבקבוק דורש תשומת לב. לא כל סוגי המים שווים. קראי את התווית. מים של כמה מהחברות הנמכרות ביותר מכילים רמות גבוהות של נתרן, שאנשים עם לחץ דם גבוה או מחלות לב צריכים להימנע מלשתות, והרבה סוגי מים עתירי מינרלים מכילים רמות גבוהות של סידן, מה שחייב להיות פעמון אזעקה לאלה המועדים לאבנים בכליות.
גם הבישול הוא עניין של חינוך: הוא מגביר את המודעות שלך למה שאת מכניסה לגוף ומתי, מחדד את בלוטות הטעם שלך, ויכול לעזור לך לפתח יחסים עם האוכל מסוג שידכא אכילת יתר. כל אחד יכול ללמוד לבשל (ושיתוף ילדים בבישול ובקניית מזון בשוק כדי לראות חומרי גלם אמיתיים ולקנות אותם טריים יכול לחולל שינוי עצום בחייהם). בישול לא צריך להיות קשה או לגזול זמן. כאשר חומרי הגלם טריים וטובים - ההכנות הטובות ביותר הן הפשוטות ביותר. המתכונים בספר זה דבקים באדיקות בפילוסופיה שלי - של נקי, פשוט, ותמיד מענג (מדי פעם קל ופשוט אינם המטרה, למרות שעונג כן. מי לא נהנה להזמין ממסעדה מנה שמישהו אחר הכין במשך שעות?).
כמובן שאיכות חיים, צרפתית או אחרת, דורשת יותר מאשר אוכל טוב. ההנאה מהחיים נמצאת ביחס ישר לכמות התענוג שאת יודעת למצות מכל היבט של החיים. כפי שאתאר, סגנון החיים הצרפתי מציע דוגמאות לחוויות נפלאות שמעבר לגסטרונומיה. כל דבר - החל בדרך שבה אנחנו מתנועעות, דרך האופן שבו אנחנו מטפחות את עצמנו ועד לצורה שבה אנחנו מתחילות את היום - הוא בעל פוטנציאל לשחרור תענוג ולמיצוי מלא של החיים. אחרי הכל, החיים הם יותר מאשר לא להשמין.
שמעתי סיפורים מדהימים (merci beaucoup תודה רבה) על שינוי עצמי, מוצלח, שינויים של הלב והראש כמו של הגוף, בהשראת נשים צרפתיות לא משמינות. Voila - והנה סוד התענוג בקצרה: שני את דרך המחשבה שלך, ואופן האכילה שלך ישתנה בעקבותיו. שני את אופן אכילתך, והקילוגרמים ינשרו מעצמם. לעומת זאת, אם תיתני לספר דיאטות להכתיב לך איך, מה, מתי ואיפה לאכול - לא תלמדי דבר, רק תדחי את החזרה למצב הקודם. בספרי הראשון הנחתי את הבסיס לשינוי במתכונת עשי־זאת־בעצמך, מסלול לירידה במשקל ואיזון משמח, במשקל שבו את מרגישה bien dans sa peau , נוח בתוך העור שלך. כעת אנחנו מתקדמות peu a peu , לאט־לאט, כך שתיוולדי מחדש לתמיד, לא רק לעונת הביקיני.
ספר חדש זה הוא מדריך להבנה עמוקה יותר של הבסיס שהצגתי בספר הראשון. הוא גם מקור להצעות שילוו אותך שנה שלמה, ולאחריה יהיו שנים רבות של יצירתיות מתמשכת וחוויות מהנות - המפתח לחיים הטובים כפי שהצרפתיות נהנות מהם. כתמיד, אני לא מספקת תבניות אלא חומר למחשבה: אני אגלה לך סודות שלי ושל נשים צרפתיות אחרות, עם טיפים, מתכונים ותפריטים (וגם הארות בנושאי יין וגבינות, bien sur , כמובן), אבל מה שתפיקי מזה הוא אך ורק שלך.
כך שכאן יש המשך לשיעורים הצרפתיים שהתחלתי לתת בנשים צרפתיות לא משמינות, בדברים שמשפחתי ומושיע הנעורים שלי, ד"ר נס, לימדו אותי. אני מתאימה אותם ללא הרף לחיים העסוקים שלנו. שום דבר כאן, אם ייאכל תמיד במידה, לא יגרום לך להשמין, אבל המטרה המהירה היא לעגל את חייך (ולא את ישבנך). זה אומר לאמץ את העונות ואת העונתיוּת ולהפוך את האכילה ואת ההנאה מהחיים לחוויה יותר מרוכזת. זה אומר ללמוד את הדרך למצוא תענוג בכל הדברים. אני מציעה מסגרת חדשה להרהור בכמה מהעקרונות האלמותיים של הנשים הצרפתיות, כמו רעיונות חדשים, כשהמטרה היא לחיות בגישה יותר הוליסטית. נגזר עלייך לבחור עצות להרזיה, אבל אם דאגתך המיידית היא ירידה במשקל - למה שלא תתחילי בספר הראשון, כדי שתגיעי למשקל המאוזן שלך (משקל בריא שמספק אותך)? אני לא מתיימרת להיות גאון ספרותי, אבל אני כן יודעת שאי־אפשר ליהנות מפּרוסט לפני שמפנים זמן ומתמסרים ולומדים מספיק אוצר מילים ודקדוק.
בנשים צרפתיות לא משמינות הפגשתי את הקוראות עם היסודות הבסיסיים של שמחת החיים; כאן אנחנו מטפסות לאמנות החיים, l'art de vivre , מיצוי מלא של הנקודות המשובחות ביותר. מאוד ייתכן שלאחר הרמה הבאה הזאת תוכלי ללמד נשים צרפתיות דבר או שניים. בסוף המאה התשע־עשרה באו ציירים אמריקנים לברביזון כדי ללמוד אמנות מהמאסטרים העולמיים הבלתי מעורערים. דור או יותר לאחר מכן היו אלה ציירים צרפתים שרצו ללמוד מהאמריקנים. כל עוד דולק לפיד הנשים הצרפתיות, ממש לא משנה איזה לאום מניף אותו. זה כבר לא סיפור שבין שתי ערים.