“אז ככה, כמו שכבר שיתפתי בביקורות האחרונות - עברתי פגיעה נרקיסיסטית מכמה גורמים שחשבו את עצמם כוכבים, פגיעה שהמשיכה את החרם שעברתי ונעשתה באותן טכניקות.
כמו שבספרי הראשון לנוער "להיות מקובלת או לאמץ אוגר - היומן", המשלתי את שירי הגיבורה לאבודה בג'ונגל. בג'ונגל החלשים נאחזים בחזק ועושים דברים בשמו כדי לא להיות כמוני בסיטואציה, וכמו שירי גיבורת הספר - המוחרמת שסופגת את כל הרעל של החברה. ואם חשבתם שזה נגמר בסיום בית הספר אז תחשבו שוב. גם לאחר שכולם יתקדמו יהיו את המזנבים (בתנ"ך הם נקראים עמלק, אך יש גם עמלקים יהודים למי שלא ידע)...
אלה שמחפשים את החלש ובונים על הבלבול והעייפות שלו כדי להחליש את כולם, כמו שבדיוק קרה לנו עכשיו. כנראה סוס טרויאני אם כל-כך הרבה התריעו וכל-כך הרבה בכירים בחרו להתעלם.

זו אחת הסיבות שכתבתי את הספר "גם אתמול הוא יום חדש" כדי למצוא דמות ציבורית שאני חושבת שהיא טובה ושתאפשר לי להתחבר מחדש לשמחה.
אחד השירים שהכי עודדו אותי בנעורי והפך להימנון בת מצוות הוא "מה שאת אוהבת" של גלי עטרי, עליה ביססתי את הדמות גילי, של הכוכבת שגיבורת הספר בהתחלה חוששת מפניה אך בהמשך משתפת איתה פעולה.
אני חושבת שגם אם אתה נמצא בחברה מושחתת מן היסוד עדיין יש לך את הבחירה איך לעשות את הדברים. דמות נערצת יכולה להיות כזו שגם אם אני לא מסכימה עם כל פעולותיה עדיין אני מבינה שאולי היא הייתה מחויבת.
אני לא רואה בה מישהי שתעשה דברים מאחורי גבי.
אין פה סודות וזריקת קיסמים למדורה. יש פה שיתוף כנה והבנה להשפעה שאת משפיעה על נערות צעירות, נשים בוגרות ועל עצמך.
אחת הזמרות הבוגרות היחידות שגם נראית מטופחת ומרשימה וגם עדיין רלוונטית בשיריה ובראיונותיה.
לא מתבצרת במגדל השן של חלק מקולגותיה.

יכולתי להתלונן אבל בחרתי לראות מי כן טוב ולהוקיר תודה.
אז תודה גלי.
אם מישהי עזרה לי להישאר שפויה בתקופה טרום המלחמה וכעת בראיונות זו את.

אחת הסיבות שהתחלתי לקרוא (ולכתוב!) ספרי הדרכה היא כדי לתת תוקף לרגשות ולעובדות הידועות לי שאנשים טרחו כל-כך להכחיש ולהשתיק כבר בשלב מוקדם של חיי, ואולי משהו דומה קרה גם לגלי עטרי, ולכן היא הפכה להמנון לילדות - כדי להעלות את המודעות לכך מגיל צעיר, שתדעי את מה שאני הבוגרת כבר יודעת - שיהיה מי שלא ייתן לך לשמוח ולא לעשות מה שאת אוהבת ויפעיל כלפייך מידה כזו או אחרת של אלימות.
שיקטין את מעשייך ויגיד שהגעת רק בזכות עזרתו.

ממש כמו הדמות של מוראלס במחזמר שורת המקהלה, יש את המורה הזה שמודד אותך על הסולם שמתאים לו ולאנשי שלומו, ממש כמו שאיינשטיין הסביר שאם מודדים דג על סמך יכולתו לטפס על עץ, קל להוכיח שהוא כישלון.
יש את האנשים שיציבו אותך מול אריות ויאשימו אותך אם נטרפת ואם לא נטרפת.

וגם אם את נחשבת פרובוקטיבית בחברה השמרנית שנקלעת אליה, וגם אם נעזרת באנשים (מי לא?) וגם אם את לא הנערה הפופולרית (והיו לך גבולות או מגבלות שאין לה או סתם סבלת ממנה, אבל כשאת נהיית פופולרית נשבעת לעצמך לא להיות כמוה בכל מחיר שזה יעלה) וגם אם חושבים שאת לא בדיוק ישרה או טובה (כי הגעת וכי הצלחת והם נשרפים מקנאה) - עדיין זה לא מצדיק אלימות פיזית או נפשית מאף אחד!!! ולצערנו גם תמיד יהיו אנשים מסביב, הרוב הדומם והטיפש שימשיכו לדקלם לך את אותו נאום שהם עצמם צריכים לשמוע, ולא את.
שהם מצערים, שהם עול, שעבר זמנם ממזמן.

הם אלה שצריכים להתפשר ולהתגבר על השנאה שלהם לבני אדם חפים מפשע, לא את. הם אלה שצריכים להבין שכוכבות זה לתקופה ואחר כך אתה סתם פתטי (במקרה הטוב, במקרה הרע מטרידן שסילקו בכל דרך אפשרית והוא חזר). לא את.
הם אלה שצריכים להבין שלייצג את המדינה זה לחלוק עם המדינה ולהתנהג ברוח ספורטיבית - לא את.

והספרים של בירון קיטי עוסקים בחקירת המחשבות שלך כדי לברר האם זוהי האמת.
כמובן שאם אתה צעיר מאוד ומגיל קטן מכחישים לך את מה שאתה יודע שקרה (שאצלי לצעיר זה כבר קרה בכיתה א')
תמיד יהיה בך את החוסר שקט הזה של האם אני נמצא בסכנת חיים פה או לא?

יש דפוס פעולה שונה למצב מלחמה ולמצב שלום, והדרך הפשוטה ביותר להרוס תודעה של אדם אחר ובפרט צעיר מאוד היא לדמות ולספר לו שיש מלחמה (שאינה קיימת) ולגרום לו להכין את עצמו. הרי תמיד תכלס הייתה פה מלחמה כל כמה שנים, אז אין את מי להאשים גם. יצא נבל ברשות התורה שאומר את האמת.

ופשוט מתפתחת לך ראיה אחרת של העולם. אתה לא מכיר בכלל עולם של שקט ושלום.
אתה ומי שיושב לידך בשולחן חיים בשני עולמות נפרדים.
אז בואי ונשתה לחיי האהבה?

אז חקירת המחשבות אמורה לאפשר לנו למצוא עוד תרחישים אפשריים שחסמו לנו את הדרך הטבעית אליהם, מתוך רוע ואלימות, אך הם עדיין קיימים.
נכון שזה תמיד יהיה יותר קשה מלאדם שלא עבר אלימות כזאת, ונכון שפעמים רבות הוא יתנשא מעלייך כי לא יבין כמה מאמץ בשבילך זה הדברים הכי טבעיים לכאורה, ולפעמים פשוט להישרד. אמור להיות טבעי, אבל בדימוי מצב מלחמה לפעמים המצב הטבעי הוא להקריב ולא להישרד.

אבל צריך לבוא ולבחור בביטחון העצמי והשמחה, לעשות רק מה שאת אוהבת וחושבת שיהיה לך טוב.
ביירון קיטי הייתה בדיכאון במשך כעשור, היא לא יכלה לקום מהמיטה.
פתאום היא ראתה ג'וק וזה משום מה ממש הצחיק אותה. זה היה הטריגר לשינוי, הג'וק.

וזו הסיבה שהספר הזה הוא אחד הספרים היחידים ממאות ספרי ההדרכה שקראתי שבאמת קראתי בשביל עצמי ותרם לי.
כי הוא לא ספר לפוצים שצריכים להוציא את המקל מה...

הוא ספר לאנשים שכן עברו אירוע חריג ומתמודדים עם מה שזר לא יבין, סופגים עלבונות וגידופים וחרפות.
לפעמים הפנמנו כל כך דעה של מישהו אחר, מורה, מפקד, לא חשוב מה. שמתעורר הצורך לתפקד כאילו שהוא מת גם בעודו בחיים.
הדעה שלו דיכאה את הדעה שלנו לחלוטין, הוא לא אפשר שום מקום ושום קול חוץ מהקול של עצמו.

מי שלא הצליח להדהד את קולו כחבר בכת, מי שלא הצליח להפוך עצמו לצל חיוור וחיקוי גרוטסקי של אותו מורה או מפקד שמנסה לדייק את כולם לקולו שלו, מי שקולו בכל זאת נשמע, מי ששר מעבר לדממה כמו נעמי שמר

הוא זה שסביר להניח יוחרם.
אבל לאורך הזמן כשחוקרים את המחשבות ומוצאים מי אמר אותם מלכתחילה, על ידי כל מיני היפוכים...
למשל "דנה לא רוצה להיות איתי"
האם זו האמת?
אילו היפוכים יכולים להיות?
"אני לא רוצה להיות עם דנה"
ואולי בכלל "דנה לא רוצה להיות עם דנה"?
או "דנה רוצה להיות איתי אבל לא ככה"
"דנה לא קיימת בכלל אלא היא ותשובותיה הומצאו בראשי והולבשו על אישה כדי להידחות על ידי דמות מוכרת"
וכן הלאה.

מתוארים סיפורי מקרים וההיפוכים מאפשרים להסתכל עליהם מרחוק.
כי הסוס הטרויאני שהבאתי כדוגמא בהתחלה הוא מפחיד, אבל הסוסים הפרועים שהם מחשבותינו כפי שביירון קיטי מדמה אותן לכך - הם בידינו, נתונים לבחירתנו.
לפעמים אנחנו עושים דברים ולא מבינים למה אבל תמיד אפשר לצחוק על זה ולהבין שעלינו עכשיו על הסוס הפרוע.

או לשפוט גם אחרים בדרך הזו. להגיד לעצמנו שעכשיו הוא עלה על סוס מסוים וככה מי שעולה על הסוס הזה מתנהג. זה לא אישי בעדנו או נגדנו.
ואסיים בעוד שיר של גלי עטרי:

"איך כבשת בסערה את היבשת
נסיך החלומות של כל אישה
בקסמיך נערות נפלו ברשת
יצאו מדעתן ללא בושה
שתי עינייך אש בוערת
חלומות של אהבה
ובליבן תקווה נואשת
להישרף איתך בלהבה
ולנטינו ולנטינו
מי היה מאמין
שהיית פשוט
שהיית תמים
ולנטינו
שהיית בן אוהב של אמא
וחלמת באמת על פרדס וקלמנטינה
ולנטינו ולנטינו
איך שתקת בכאב
איך נשבר בך הלב
ואנחנו לא ראינו
ולנטינו
ולנטינו"

קלאסיקה במיטבה, תזכרו שכל אחד היה פעם ילד, ויש כאלה שבאמת לא סירבו להם, ועכשיו כולנו נושאים בתוצאות. בואו נישא את זה בגאון.”

“אלף שמות לאושר.
לפני כשלושה חודשים רכשתי את "אלף שמות לאושר". התחלתי לקרוא בספר עד עמוד ארבעים בערך.
התרשמתי שמבחינה של תובנות אימון, חוזרות אותן התובנות המצויות בספרה "לאהוב את מה שיש" אבל מה שמוסיפה קיטי בספרה זה הוא את המצע הפילוסופי והרוחני, התומך בחקירת המחשבות שלנו, בכך שכל הסבל שנגרם לנו לא נובע מהאירועים והנסיבות, אלא מהמחשבות שלנו, בהתבסס על דרך ההתייחסות שלנו לאירועים. והמסקנה הבלתי ניתנת לערעור היא – לאהוב את מה שיש, מפני שמה שיש עכשיו, לאחר כל אירוע כזה או אחר, אלה העובדות הנוכחות כאן ועכשיו, האירוע כבר היה, הוא עבר, מה שנשאר אצלנו אלה המחשבות שלנו בלבד ואם לא נאהב אותן, פירוש הדבר שאנחנו לא אוהבים את עצמנו, כי אנחנו הם אלה שגורמים למחשבות הללו להתקיים באופן שהן מתקיימות.
היופי הבלתי ניתן לערעור בספרה זה, לא מתאים לחסרי הסבלנות שלא יודעים להעריך את עוצמתה של המנטרה בחיינו.
היופי הגנוז כאן, הוא שאם נצור הסתכלות מודעת לאופן מחשבתנו כבני אדם, נגלה שממילא אנחנו יוצרים לעצמנו מנטרות במחשבות השגורות שלנו, שחוזרות שוב ושוב, לפעמים מבלי שנשים את לבנו לכך.
ולפי כך מה שמציעה בירון קייטי ב"אלף שמות לאושר", הוא לבחור באופן מודע את אותן מנטרות שתשרתנה את מטרתנו המולדת לאושר.
היא לא עושה את זה כעצה של גורו או מכשף השבט, אלא בדרך שהקריאה בספרה, כמוה כמנטרה, אימון ביצירת מנטרה.
בברכת קריאה מהנה.
טוביה.”