“הבוקר הייתי זבוב על הקיר בחדר האוכל של ג'ים גרנט (השם האמיתי של הפסבדונים לי צ'יילד) ורעייתו. השקפתי ממרומי המסגרת אשר הקיפה את תעודת ההוקרה, לה זכה ג'ים גרנט בחברת הטלוויזיה הבריטית גרנדה, ומיחושי נעו ללא הרף, מדמה את טעמם של שיירי ארוחת הבוקר שלהם.
"הסוכן שלח לי את הגרף של המכירות בישראל," אמר לי צ'יילד, "אין ספק, יש עליה בלתי מוסברת בפופולאריות שלי."
"זה מפני שאתה תמיד מזכיר את הישראלים בספרים שלך," העלתה הרעייה עלה חסה קטן בחוד המזלג, "תיזהר, יש הרבה יותר מוסלמים בעולם מאשר ישראלים."
תתפלאי, אבל הסיבה אחרת לגמרי," לי צ'יילד ישב מול ארוחת בוקר אמריקאית של כולסטרול, שומן רוויי, חלבונים ופחמימות, לי כמובן לא התכוון לאכול את זה, הוא רזה מדי. לפעמים, כדי להיכנס לעורו של ריצ'ר, לי יושב מול ארוחת בוקר כזאת ושואף את ניחוחה. "התברר לי," אמר ולגם לגימה גדולה מספל הקפה, "שיש איזה אתר בישראל בשם סימניה וצברתי לי כמה קוראים-מעריצים מושבעים."
"אל תחמיא לעצמך," היא דלתה קוביית גבינת רוקפור מהצלחת וטבלה אותה בביצה שבצלחתו. פינוק גנוב שהוסיף כמה קלוריות לצריכה היומית שלה. "הם מעריצים של ג'ק, לא שלך."
"של ריצ'ר," תיקן צ'יילד, "את יודעת שריצ'ר נקרא רק בשם משפחתו ובספר מוקש קטלני יש משמעות גדולה לעובדה שרי..."
"כן, כן" ליגלגה רעייתו, "תפסיק להיות נודניק ולהעלות את ג'ק לשולחן, כן, את ג'ק! כאילו שאתה לא יכול להסתדר בלעדיו. דרך אגב, אם כבר מדברים, פגשתי היום את פטרישיה..."
"מי זאת פטרישיה?" צ'יילד קימט את מצחו, "אשתו של הברוקר?"
"לא," הזדעפה רעייתו, "זאת חברתי למשחק הטניס, היא קראה את הצלף ונראה לי שלא נהנתה מי יודע מה."
"מה הבעייה איתו?"
"מה זה חשוב?"
"זה חשוב, אני צריך לדעת מה גורם לאנשים שלא לאהוב ספר שלי."
"טוב, הספר חסר קצת אנרגיה," אמרה במיאון קל, "אחרי החצי המעניין ואחרי שהבנו את הפואנטה המתח מתפוגג וזהו."
"יכול להיות שהייתי צריך באמת להכניס איזה טוויסט או שניים,"
"זה לא הטוויסטים, הספר הזה כאילו נכתב בלי חשק, כאילו היית חייב להוצאה ספר."
"לא כל הילדים מוצלחים באותה המידה." צ'יילד נאנח.
"מילא, הספר נמכר במיליונים," היא מרחה שכבת גבינה דקה על קרקר דגנים, "ועכשיו גם טום קרוז נמצא על העטיפה..."
"טעות אומללה," אמר צ'יילד והדף את צלחתו המלאה, "אף פעם לא אמכור להוליווד זכויות של ספר בלי להטיל וטו על בחירת השחקן."
"זה באמת היה טיפשי, איפה ג'ק ואיפה טום..."
"טוב," אמר צ'יילד בהחלטת פתע, "תארזי לעצמך מיזוודה, אנחנו נוסעים לשבועיים לחפש לוקיישן חדש לריצ'ר."
"לאן הפעם?" הרעייה הערימה את הצלחות וככה עירבבה את הסלט עם הביצים והנקניקיות, מעשה שבתור זבוב אני פוסל מכל וכל. רק שלא תניח את הכלים במדיח לפני שאספיק לסעוד.
"צפונה לוורמונט."
"מה לארוז בשבילך?"
"שום דבר, רק מברשת שיניים."
"אתה באמת אובססיבי לגבי ג'ק, לא לארוז לך כמה חולצות ומכנסיים במקום הסמרטוטים שאתה קונה בוולמארט?"
"כשאני נוסע בעקבות ריצ'ר, אני צריך להיות ריצ'ר. ברומא נהג כרומאי."
בזמן שהם התכוננו למסע לוורמונט, אכלתי כמה שזבוב יכול לאכול ברבע שעה. אחר כן, הכלים נכנסו למדיח וזו הייתה סעודתי האחרונה. לוורמונט לא היה לי כוח לעוף, לכן חיפשתי לי מקום אחר. אני חושב שאעוף לברונקס. שם אמנם אין אנשים מעניינים, אבל שאריות אוכל יש גם יש וגם אשפה בשפע.”
