בקומדיה האיש בחליפה הלבנה, שביים בשנת 1951 הבמאי אלכסנדר מק'קֶנדריק, מגלם אלֶק גינס את דמותו של סידני סטראטון, כימאי חששן ואפילו ילדותי, אשר יוצר בד שלעולם איננו מתרפט ומתלכלך. המצאתו נחשבת לפריצת דרך - עד הרגע שבו מגלים הן בעליו של בית החרושת לטקסטיל המעסיק את סטראטון והן חברי האיגודים המקצועיים המייצגים את חבריו לעבודה, שבגלל ההמצאה הזאת הם עלולים לאבד את מקום העבודה שלהם. במהרה מחליטים היריבים הנצחיים לעשות יד אחת כדי ללכוד את סטראטון ולהשמיד את הבד שלו, שממנו תפורה החליפה הלבנה שהוא לובש. הם רודפים אחריו, דוחקים אותו לפינה ונדמה שהם עומדים לרצוח אותו, אך ברגע האחרון מתחילה החליפה להתפורר. הכישלון הוא שמושיע אפוא את סטראטון מזעמה של התעשייה שעליה מאיימת המצאתו, ומציל את התעשייה שלרגע נדמה שאבד עליה כלח.
מובן מאליו כי כל הקבלה בין סידני סטראטון לבין אלן טְיוּרינג - המתמטיקאי האנגלי, ממציאו של המחשב המודרני ואדריכל המכונה אשר פיצחה את קוד אניגמה הגרמני במלחמת העולם השנייה - היא בלתי מדויקת בהכרח. ראשית, הקבלה שכזאת תובעת לראות בסטראטון (בייחוד בגילומו של גינס העליז) לכל הפחות אב-טיפוס של הומוסקסואל, ולפרש את הרדיפה אחריו כמטאפורה לרדיפת ההומוסקסואלים הכללית שהייתה נפוצה באנגליה עד 1967, השנה שבה בוטל החוק נגד יחסי מין בין גברים בוגרים. פרשנות שכזאת לא תהיה מקובלת מן הסתם על כל מעריציו של הסרט, ורבים מהם יתנגדו לה נחרצות. כדי להשוות בין סידני סטראטון לבין אלן טיורינג, עלינו להתעלם מהבדל מהותי בין שני המדענים: סטראטון נרדף בשל המצאתו, ואילו טיורינג נרדף למרות המצאתו. החליפה הלבנה של סטראטון הייתה כישלון, ואילו המכונות של טיורינג - ההיפותטיות והאמיתיות גם יחד - לא זו בלבד שבישרו את עידן המחשב, הן גם מילאו תפקיד חיוני בניצחונן של בעלות-הברית על גרמניה במלחמת העולם השנייה.
אם כך, מדוע עלינו לטרוח ולהשוות? לדעתי כדאי לטרוח, כי האיש בחליפה הלבנה יכול לשפוך אור על התנאים שעיצבו את מהלך חייו הקצרים של אלן טיורינג: ההומוסקסואליות, המעוף המדעי ואנגליה במחצית הראשונה של המאה העשרים. טיורינג, בדומה לסטראטון, היה אדם תמים, מפוזר ובלתי מודע לכוחות המאיימים עליו. בדומה לסטראטון, הוא עבד לבדו. בדומה לסטראטון, הוא רצה למזג את התיאורטי עם המעשי, לטפל במתמטיקה מנקודת מבט המשקפת את האתוס התעשייתי של אנגליה שבה גדל. ולבסוף, בדומה לסטראטון, טיורינג חשש שהכוחות שראו בו סכנה "יגרשו אותו בחֶרפה מן העולם," בדומה למוריס, גיבור ספר בשם זה שחיבר א"מ פורסטר, אשר חשש כי "יגרשו אותו בחרפה מן העולם" אם תיחשף ההומוסקסואליות שלו. טיורינג הוגדר כסיכון ביטחוני בגלל עבודתו ההירואית במלחמת העולם השנייה, ושנה לאחר יציאתו לאקרנים של האיש בחליפה הלבנה, הוא נאסר באשמת "התנהגות מגונה ביותר" עם גבר אחר. כחלופה לעונש מאסר, נאלץ טיורינג לשאת הליך משפיל של קבלת זריקות אסטרוגן, שמטרתן הייתה "לרפא" אותו. לבסוף, בשנת 1954, התאבד באמצעות נגיסת תפוח שנטבל בציאניד; הייתה זאת מחווה ברורה לתפוח המורעל המופיע באחד הסרטים החביבים עליו, גרסת דיסני לשלגייה ושבעת הגמדים, והכותבים על טיורינג אחרי מותו ייחסו לה משמעות רבה.
בשלהי חייו כתב טיורינג מכתב לידידו נורמן רוּטלֶדג', שבו קישר בין מאסרו לבין הישגיו בהיקש משונה מאוד:
טיורינג מאמין שמכונות יכולות לחשוב
טיורינג שוכב את גברים
לפיכך מכונות אינן יכולות לחשוב
נראה כי טיורינג חשש שההומוסקסואליות שלו תשמש לא רק כדי לקעקע אותו, אלא גם כדי לקעקע את רעיונותיו. כמו כן, בחירתו בביטוי התנ"כי המיושן למדי "שוכב את" (המופיע, למשל, בסיפור בנות לוט) איננה מקרית; טיורינג היה מודע מאוד לכך שגם ההומוסקסואליות שלו וגם אמונתו בבינת המחשב מאיימות על הדת הממוסדת. הוא התעקש להטיל ספק בטענה כי לבני אנוש יש מונופול על החשיבה, ובשל התעקשותו ספג קיתונות של ביקורת בשנות הארבעים של המאה העשרים, אולי מפני שקריאתו להעניק למכונות סיכוי ל"משחק הוגן" צפנה בחובה ביקורת מרומזת על הנורמות החברתיות אשר הפקיעו מאוכלוסייה אחרת - אוכלוסיית הנשים והגברים ההומוסקסואליים - את הזכות לקיום לגיטימי וחוקי.
נראה כי טיורינג יצא מנקודת הנחה שאין כל פְּסוּל בהומוסקסואליות, וזוהי הנחה מפתיעה מאוד לנוכח התקופה שבה גדל והתחנך; מפתיעה עוד יותר היא העובדה כי הנחה זאת חלחלה אפילו לחלק מחיבוריו המתמטיים הסבוכים ביותר. יכולתו ליצור קישורים בלתי צפויים שיקפה במידה מסוימת את טבע דמיונו, שהיה מקורי להדהים כמו גם מילולי להדהים. אך יכולתו זאת שואבת מן ההשכלה שרכש בבית הספר שרבורן, בקינגס קולג' (בתור הזהב של א"מ פורסטר ושל ג'ון מיינארד קיינס) ובאוניברסיטת פְּרינסטון (בתקופה שחלש עליה איינשטיין); מהשתתפותו בקורס המפורסם של ויטגנשטיין על יסודות המתמטיקה; ומעבודתו הסודית למען הממשלה בבּלצ'לי פארק, אשר חייבה אותו להתמודד מדי יום ביומו עם צופן גרמני חמקמק, ובכך אימנה את כושר ההמצאה שלו ודרבנה אותו להגמיש את שכלו, שהיה גמיש למדי מלכתחילה.
למאסרו ולהתאבדותו היו השלכות ארוכות טווח: במשך שנים ארוכות נהוג היה להמעיט מחשיבות תרומתו לפיתוחו של המחשב המודרני ואף להתעלם ממנה כליל; כמו כן, רעיונות שהגה טיורינג יוחסו לא פעם לג'ון פון נוימן. ואכן, רק בזכות חשיפתם של מסמכים מסווגים שנגעו לעבודתו בבלצ'לי פארק, ובזכות הביוגרפיה המקיפה מאת אנדרו הודג'ס שיצאה לאור בשנת 1983, הוענקה להוגה הדגול ההערכה שהיה ראוי לה. ואכן, כיום הוא נחשב לאחד מחשובי המדענים של המאה העשרים. ובכל זאת, מרבית הדיווחים הנפוצים על עבודתו מתעלמים מן ההומוסקסואליות באופן גורף או מציגים אותה כעניין מביך, ובסופו של דבר גם טרגי, שהכתים את הקריירה של טיורינג, שמכל בחינה אחרת הייתה גאונית.
על אלן טיורינג שמעתי לראשונה באמצע שנות השמונים של המאה העשרים, תקופה שבה נהוג היה לראות בו קדוש מעונה שנפל קורבן לאי-הסובלנות של החברה האנגלית. בתיכון אמנם למדתי קורס יסוד בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, אך מאז שהגעתי לקולג' הקפדתי להימנע ממתמטיקה. הקפדתי עוד יותר להתחמק ממדעי המחשב, אף שתלוּתי במחשב הלכה וגברה, כפי שקרה למרבית האמריקנים. אך ככל שקראתי יותר על טיורינג, גיליתי להפתעתי כי עבודתו וחייו מרתקים אותי. בתוך בִּיצה מבעיתה של אותיות יווניות וגרמניות, סמלים לוגיים ונוסחאות מתמטיות שמילאו את דפי מאמריו, הסתתרה פרוזה של סופר פילוסופי וספקולטיבי, אשר לא בחל בתהייה אם מחשב יכול ליהנות מתותים בשמנת, או בפתרון בעיות לוגיות ומייגעות באמצעות מכונה דמיונית הרושמת על סרט נייר אינסופי את הספרות 1 ו-0, או ביישום עקרונותיה של המתמטיקה העיונית לפתרון בעיה מעשית כגון פענוח צופן.
אלן טיורינג גישר על הפער שבין המתמטיקה העיונית, שהינה תחום נידח (בעיני רוב האנשים) ובלתי שימושי להתמוגג, לבין עולם התעשייה, שבו יכולתה של מכונה להכפיל מספרים ראשוניים עצומים, לסרוק עשרות אלפי צירופי אותיות אפשריים כדי למצוא התאמה, או לסייע בתכנון הנדסי של גשר, עשויה להבדיל בין הצלחה לכישלון עסקי, ובחלק מהמקרים גם בין חיים למוות. עם זאת, לא יהיה נכון לטעון שטיורינג ראה בגישור על הפער הזה חובה או שליחות המוטלת עליו; אדרבה, הדרך שעשה מלוגיקה מתמטית לבניית מכונות הייתה דרך מקרית, והמפה היחידה שהשתמש בה הייתה המפה שסיפק לו מוחו המיוחד, שהיה בחלק מהמובנים מוח יוצא דופן, ובכל המובנים מוח משונה. הוא היה הניגוד המוחלט לאיש התאגיד, ואילו היה "נורמלי" יותר מבחינות כלשהן, ייתכן שלא היה משיג את פריצות הדרך שהשיג. מעמדו כזר וכמשקיף מהצד הוא שאִפשר לו לבצע את פריצות הדרך היצירתיות, אשר הופיעו לכל אורך הקריירה שלו ושינו את העולם.
לין אירווין, סופרת ואשתו של המתמטיקאי מקס ניומן, כתבה על טיורינג בסוף שנות החמישים, "אלן הכיל הרבה פחות מהמאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה מאשר מרבית בני דורו. יש להרחיק שלוש מאות שנה אחורה (או אולי מאתיים שנה קדימה) כדי למצוא את מקומו הנכון…" בהערה-הארה זאת זיהתה אירווין את טיורינג כאדם השייך בעת ובעונה אחת לעבר ולעתיד, דהיינו כאדם שהתקשה למצוא לעצמו מקום בעידן שבו נולד. "הוא אף פעם לא נראה לבוש כהלכה," היא כותבת בהמשך,
לא בחליפת בֶּרברי הבלויה והמלוכלכת שהייתה קטנה עליו, ולא כאשר טרח ולבש חולצה לבנה חדשה או את חליפת הטוויד הכחולה והמשובחת ביותר. גלימה של אלכימאי או שריון טבעות היו הולמים אותו יותר: הראשונה הייתה מתאימה לאופיו המפוזר, והשני לראשו הכהה ורב-העוצמה, שסנטרו מוצק כחרטום ספינה ושֶאפו קצר וסולד כחוטמה של חיה סקרנית. שריון הטבעות היה הולם גם את עיניו הכחולות, שהיו בורקות ומרהיבות כזכוכית צבעונית.
האלכימאי לקח עקרונות לוגיים, חוטים ומעגלים חשמליים, ובנה מהם מכונה. האביר הגן על זכותה של המכונה להבטחת עתידה.
אילוּ רק היה יכול להציל את עצמו.