היום מעדתי על ענף והשביל, נהרו של היער, היכה אותי באגרוף טחב, הישר בליבי. התנשפתי שם רגע. החיה תמיד שמחה כשהיא פוגשת אוכל, היא שרה על כך גם אחרי שהיא אוכלת. אומרים שיש לי עיני בז ונמר: הלה צהובה מסביב לאישון, אני כחלת עין בדיוק כמו דרדר כחל ממש מתחת לשמים הכחולים. בשלג אני ירקה וחומה, תמיד בצבע האדמה. פעמים רבות נסתה יד גדולה למחות ולמחק אותי כמו שעושים לדמעה מיתרת בקצה ההממחטה. היא נסתה ברצינות. אבל תמיד השבתי מלחמה שערה כדי שאזכה לחיות ירקה כזאת, חומה כאזת, ביער בדרכו של היער, על האדמה בצבע האדמה. לחביב אני חביבה, אי אפשר לרמות אותי, לחיה אני מסתכלת בעינים, ואלפי שנים מדברות בלי הגה. אכן, אני עיפה, זקנה ממש כמו אלף שנים, אבל מעולם לא היתי כה מוכנה להאבק כמו שאני מוכנה עכשיו. בליבי נוצה או שן טורפת, מוכנה ללטף או להכות. בלי להסס, מהר. לבד ועכשיו.

שם הספר
מהר, לבד ועכשיו
מהר לבד ועכשיו
כנסית כלבים - שירים