“אחת לכמה זמן אני נתקף בגעגועים לסופרים שמזמן לא שמעתי עליהם, והבוקר מצאתי את עצמי נתקף געגועים למריאן רבינוביץ, אמרתי שאני מוכרח לכתוב עליו את המעט שיש לי לומר עליו באחד הספרים שלו שקראתי ואני שמח לומר שקראתי את כולם, באמת אחד-אחד אספתי את כולם לספריה שלי. היו שהתפלאו מה לבחור צעיר כמוני לקרוא ספרים של רופא מומחה בגריאטריה אבל נעזוב את זה שנהייתי רגיל בהרמת גבות גם בספרים אחרים שאני קורא, הספרים שלו עניינו אותי מאוד.

באמצע שנות ה-90' בהזמנת חבר קרוב נכחתי בהרצאה בה נאמר בין השאר, על ידי מרצה שאת שמו אני לא זוכר שאנחנו צריכים ללמוד לחיות על מנת שנדע איך למות, ואנחנו עושים את זה דרך הרחבת השכלתנו (גם אם ואולי במיוחד בדרך האוטודידקטית) מאז יצא לי לשמוע על זה בעוד כמה מקומות, ואם אני מזכיר את העניין הזה זאת בגלל העובדה שלדעתי אין ספרים שאפשר ללמוד מהם יותר מהספרים הנפלאים שרבינוביץ כתב - איך לא לפחד מהזיקנה ועוד... ויאמר לזכותו שלמרות מומחיותו הוא עשה זאת בצנעה רבה.

נכון שבשם הספר מוזכר שמו של רילקה אבל הספר הזה הוא גם לאלו מאיתנו שלא נמנים בין הקוראים שלו אלא פשוט אוהבים להעשיר את עצמם דרך קריאה. אם במקרה קראתם את הספר "בית קיץ עם בריכה" (של הרמן קוך) ואהבתם במיוחד את ההתחלה שלו, לראות את העולם בעיניו של רופא אז אין לי כל ספק שאתם תאהבו את ספריו של רבינוביץ.

כפי שפתחתי את דבריי רציתי לכתוב עליו משהו וחשבתי לפתוח את זה במילים "מעניין שמזמן לא שמעתי עליו" אבל משום מה אתר "סימניה" לא עלה אז בינתיים החלטתי להתעדכן מה חדש אצלו דרך האינטרנט, כפי שאני עושה בדרך כלל עם סופרים אחרים ולצערי הרב גיליתי שהוא הלך לעולמו לפני כשנתיים. אני לא זוכר אם ידעתי על כך עוד קודם או לא אבל עכשיו נתקפתי בצער, אני מקווה שימשיכו לקרוא בדבריו של מי שאני בטוח שקנה לעצמו מעריצים במשך השנים ולוא דווקא בקרב תלמידיו, שלבטח היו לו לא מעט. יהי זכרו ברוך.

בסוף דבריי אני בוחר להביא קישור לדבריו של אורי דרומי הנפרד ממריאן רבינוביץ.”

“ספר מיוחד ומענין גם בשל נושאו וגם בשל סגנונו. שילוב מרתק של תיעוד עם הגות, שירה, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. הזדמנות להציץ דרך עיניו של רופא שמלווה אנשים אל מותם ולנסות לגעת בחווית נוכחות ההמוות בחיים. אני חייבת להתוודות שפחות התחברתי לחלק של רילקה בתוך כל זה, ולעתים חשתי משועממת או לא מבינה נוכח תיאורים ספרותיים או התפלספויות של המחבר. מה שבעיקר ריתק אותי הוא המיפגש עם הדמויות השונות (המטופלים) - הדמויות עצמן ותיאור חווית ההתמודדות שלהן עם מותן הצפוי, וגם מערכת היחסים בינן לבין רופאן. יכולת ההתבוננות, האנושיות וצורת הראיה העמוקה והלא שגרתית של רבינוביץ' מרתקות ומעוררות הרבה הערכה. הוא ניפגש עם מטופליו בגובה העיניים, לומד מהם ומתאמץ להתחבר לחוויה שלהם. הלוואי על כולנו רופאים כאלה. אולי בגלל שאני גם עוסקת בטיפול, מאד מעניינת אותי החקירה של היחסים בין מטפל למטופל - רבדים של הזדהות, קושי להתחבר, השלכות וכו' (למרות שזה מאפיין כל יחסים בין אנשים ולאוו דווקא בין מטפל למטופל, אך כאן יש מימד נוסף שיש לו הרבה היבטים). מה שמיחד את המיפגש כאן הוא שהרופא שהוא אדם חי ובריא מנסה להבין את חווית החולה שעומד למות כשאת כל זה מלווה האבסורד שבמיפגש בין הפכים שאינם ניפגשים - מוות וחיים - המשיכה ביניהם, הסקרנות וההתנגדות, וגם הפחד. נכון שכולנו נמות בסוף, אך החוויה שלי היא שעצם הנגיעה וההבנה של המוות היא כמו סוג של התמסרות אליו - שעצם ההתנגדות שלי להבין אותו הוא מה שמגדיר אותי, בין עוד דברים, כחיה. ובעצם ההשתהות במעין איזור דימדומים שבין החיים למוות יש בכל זאת נגיעה, הצצה, לשם. אני מרגישה שיש בספר הרבה עומק שעוד לא עמדתי על טיבו ואולי גם איני רוצה. בכל אופן - שווה קריאה.”