אָנַאנְד רעד מקור כשנשא ערמה כבדה של כלים מלוכלכים מסככת התה כדי לשטוף אותם בברז שלצד הדרך. היום היה קר יותר מכל יום שזכר אי פעם בעיר כלכתה, והוא לבש רק חולצה ירוקה מרופטת. נוסף על הקור נשבה גם רוח עזה ונשכנית שנשאה ריח שרוף מוזר כאילו משהו גדול, משאית או מכלית דלק, התפוצץ ברחוב הסמוך. אבל שום דבר כזה לא קרה. אם משהו היה קורה אָנַאנְד כבר היה שומע על כך, כי כאן, בסמטאות הצרות והצפופות של שוק בָּאוּבָּאזָ'אר, השמועות עוברות במהירות רבה.
אם כך, חשב אָנַאנְד בחיוך, אולי זה רק המעביד שלו, הָארוּ, הבעלים של סככת התה, שמטגן שוב פָּקוֹרוֹת בָּצָל בשמן בוטנים מעופש! החיוך שינה את פניו של אָנַאנְד, והנער הצנום וחמור הסבר בן השתים-עשרה, עם הברכיים והמרפקים הבולטים, נראה שוב כמו הילד המאושר שהיה עד לפני שנתיים, עד שהמזל בגד בו וחייו השתנו לחלוטין. לרגע הבריק בעיניו השחורות ניצוץ שובב ועליז של תבונה – אבל במהרה נמוג החיוך, ואת מקומו תפסה הבעה זהירה שלמד לעטות על פניו מאז שהתחיל לעבוד אצל הָארוּ.
אָנַאנְד הסיט באנחה את שערו הפרוע שצנח שוב ושוב על עיניו כי לא היה יכול להרשות לעצמו להסתפר. הוא שב לשפשף את סיר האלומיניום הגדול שבו הרתיח הָארוּ תה בחלב במשך כל יום האתמול. תחתית הסיר היתה מכוסה בסימני חריכה שחורים עקשניים, ואם לא יצליח להסיר אותם אין ספק שהָארוּ יצעק עליו ויסטור על אוזנו. אבל קשה מאוד לנקות משהו, חשב אָנַאנְד והסיט שוב בקוצר רוח את השיער מעיניו, כשהדבר היחיד שניתן לו כדי לשפשף את הסירים היה האפר מתנור הפחמים של סככת התה, שהשימוש בו הותיר את אצבעותיו אדומות ומגורות. בפעם היחידה שביקש סבון כלים הוא זכה לקללה ולסטירה מהָארוּ. "סבון כלים!" צעק הָארוּ בקול שהגיע לאוזני כל מי שישב סביב. "כבר חמישים שנה אנחנו משתמשים באפר כדי לנקות את סירי התה ופתאום זה לא מספיק טוב בשביל הוד מעלתו הנסיך אָנַאנְד! ומי ישלם על הסבון? אבא שלך, המיליונר?"
הלקוחות שישבו על כיסאות רעועים בסככת התה ציחקקו ואָנַאנְד הסתתר בפינה אפלה באזור האחסון, ממצמץ בעיניו כדי לסלק דמעות של זעם. העקיצה בנוגע לאביו הכאיבה לו יותר מהסטירה. כבר שנתיים לא ראה את אביו שאותו אהב יותר מכל אדם בעולם, אולי חוץ מאמו ומאחותו הקטנה, מירה. לפני שנתיים נסע אביו לדוּבַּאי. הוא נסע בניגוד לרצונו, כי לא היתה לו ברירה.
"החברה הזאת מציעה לי עבודה טובה מאוד ואני לא יכול לסרב לה," הוא הסביר לאָנַאנְד שהיה אז בן עשר. "העסקים בכלכתה גרועים עכשיו... אני מובטל כבר חודשים רבים, והוצאנו כמעט את כל החסכונות שלנו."
הוא הסביר לאנאנד שדובאי היא עיר ביבשת רחוקה מאוד, שאפשר להגיע אליה רק בטיסה שנמשכת שעות. הוא היה אמור לעבוד שם כמפקח באתר בנייה שבו נבנים בתים לעשירים, עם שערי ברזל ענקיים ומזרקות שיש בחצרות. הוא ירוויח שם טוב ובכל חודש ישלח את רוב הכסף למשפחתו. הוא קיווה שבתוך שנתיים או לכל היותר שלוש, יחסוך די כסף כדי שלעולם לא יצטרך שוב להתרחק כל כך מהבית.
בחודש הראשון לנסיעתו שלח אביו של אנאנד המחאה, בדיוק כפי שהבטיח, והם חגגו את המאורע בביתם בסעודה נהדרת ועליזה, צוחקים ומתבדחים. אמו בישלה בשר כבש, המאכל האהוב על אביו, ומחתה את עיניה בקצה הסארי כשחשבה שהילדים לא מסתכלים. היא פתחה חשבון חיסכון והפקידה בו מחצית מהסכום שקיבלה, בדיוק כפי שתיכננו. בחודש הבא ובזה שאחריו היא הפקידה בחשבון מחצית מהסכום שקיבלה ועדיין נותר די כסף לקנות למירה בובה עם שיער אמיתי שאפשר לסרק. לאנאנד היא קנתה ספר – כי יותר מכול הוא אהב ספרים. הספר נקרא "אגדות פָּרָס", והוא בילה שעות מאושרות רבות בקריאה על תפוח הקסם שיכול לרפא אדם מכל מחלה אם רק יריח אותו פעם אחת, ועל טלסקופ שיכול להראות לאדם כל דבר בעולם.
אבל כעבור חודשים אחדים ההמחאות חדלו פתאום להגיע, ללא כל הסבר. גם מכתבים לא הגיעו. אמו המודאגת של אנאנד כתבה לאביו מכתבים רבים בזה אחר זה, אבל לא קיבלה תשובה. בסופו של דבר הם נאלצו לוותר על דירתם היפה, עם עציצי היסמין על המרפסת הקטנה שנשקפה אל הפארק, ולעבור להתגורר בצריף של חדר אחד בשכונת עוני. אמו של אנאנד נאלצה לעבוד כטבחית בביתה של משפחה עשירה. זה איפשר להם להסתדר איכשהו – עד המקרה הנורא שקרה למירה. אמו הוציאה את כל חסכונותיה כדי לקחת את מירה לרופאים רבים, אבל אף אחד מהם לא הצליח לרפא אותה.
בשעה שעָרַם אנאנד את הסירים וכוסות התה הנקיים על הדלפק הוא ייחל בלבו – כפי שעשה פעמים רבות בשנה האחרונה – שמישהו ייתן לו תפוח קסם כמו זה שבספר האגדות. וגם טלסקופ פלאי.
פעם אחת הוא גילה לאמו את משאלתו הסודית.
"ואז אוכל לרפא את מירה ונוכל לראות איפה אבא ולדעת אם הוא בסדר," הוא אמר. אמו נאנחה". דברים כאלה קורים רק באגדות, בני. אתה עוד לא יודע את זה?" אנאנד הינהן והרגיש מטופש. הוא לא גילה לה שעמוק בלבו הוא מאמין שמעשי קסם יכולים לקרות. למעשה הוא מאמין שהם באמת קורים. הם קורים כל הזמן ובכל מקום, אבל רוב האנשים פשוט לא יודעים את זה. לפעמים כמעט חש בריטוטי הקסם חולפים על פניו בִּיעָף, מהירים כמו ציפורים בלתי נראות. לו רק ידע איך להיאחז בהם כדי שיישאו אותו איתם, כל חייו היו משתנים. הוא היה בטוח בכך.
"היי, ילד!" צעק הָארוּ מאחורי הדלפק הקדמי. "הגיע הזמן לקחת את התה לסוחר הבדים. אתה לא מסוגל לזכור שום דבר בלי שאצטרך להגיד לך שוב ושוב?" אנאנד קפץ ממקומו ומזג ארבע כוסות תה מהבילות לסוחר הבדים ולעוזריו. הוא הניח אותן על מנשא מתכת וארז בפיסת עיתון מנה גדולה של פָּקוֹרוֹת בצל. כשסיים, רץ לרחוב הסמוך שבו היתה חנות הבדים, עוקף בזהירות את הבורות שבדרכו כדי שהתה לא יישפך. שָׁהין, סוחר הבדים, אהב לשתות את התה שלו חם ובכוס מלאה עד שפתה. ניחוח הפָּקוֹרוֹת החמות הטריף את דעתו של אנאנד. הוא היה כל כך רעב! הוא נאלץ לחשוק את שיניו בכוח כדי לעמוד בפיתוי ולא לסחוב פָּקוֹרָה אחת – רק אחת – ולהכניס אותה לפיו.
הוא קיווה שלשָׁהין היה יום מוצלח, כי אז אולי ייתן לו טיפ של עשרים וחמש או אפילו חמישים פַּאיזוֹת. אבל היום היה שָׁהין עסוק עם לקוח ורק נד בראשו כשאנאנד הביא את התה. אנאנד המאוכזב צעד בחזרה אל סככת התה וניסה להשתיק את הקול הזעיר בראשו שלעג לו על כך שלא אכל את הפָּקוֹרָה כשהיתה לו הזדמנות. נותרו עוד שעות רבות עד להפסקה שלו, שבה יורשה לנוח במשך כמה דקות, לשתות כוס תה ואולי לאכול מנה מעופשת שנשארה מאתמול. היה קר כל כך! הקור התהדק סביבו כמו יד קפואה. הוא היה צריך להתעטף בצעיף שלו מעל החולצה, אבל הוא השאיר אותו למירה כי היא השתעלה והצריף שלהם היה טחוב. הוא תהה שוב מה קרה לאביו, האיש הגבוה והנאה שאהב לצחוק והיה לוקח את מירה ואותו לראות סרטים וקונה להם בוטנים קלויים. אולי הוא נפצע בעבודתו או אפילו – אנאנד היסס לפני שחשב על המילה המפחידה – נהרג? ואולי (וזה היה אפילו גרוע יותר) החליט לזנוח אותם?
כשעוד גרו בדירתם, הוא שמע פעם באקראי שכנה מדברת על זה עם אמו. "לפעמים גברים נוסעים לארץ חדשה ופוגשים אישה אחרת, צעירה ויפה יותר. הם מתפתים להתחיל בחיים חדשים ולנתק את הקשרים..."
"בעלי לא כזה." אמו של אנאנד דיברה אמנם בשלווה, אבל נחיריה רטטו מכעס. היא קמה כדי לציין שהשיחה הסתיימה וליוותה את השכנה אל הדלת. רק אנאנד ראה את הספק הנורא שחלף כמו עננה שחורה על פניה בשעה שנעלה את הדלת.
***
v אנאנד השקוע במחשבותיו העגומות כמעט התנגש בקבוצת ילדים שעמדה בפינה והמתינה להסעה לבית הספר. הוא ניסה לא לנעוץ מבטים משתוקקים בתלבושת האחידה המסודרת והמגוהצת שלבשו, בנעליים המצוחצחות ובתנועות הנינוחות שלהם, כשטילטלו את ילקוטיהם הססגוניים. אבל הוא לא הצליח. הוא רצה כל כך להיות כמוהם, אבל ידע היטב שזה בלתי אפשרי.
כשחלף על פניהם הצביע עליו אחד הילדים ולחש משהו באוזנה של ילדה שעמדה לידו. היא עיקמה את האף – כאילו שאני ריח רע, חשב אנאנד – ושניהם פרצו בצחוק. אוזניו של אנאנד להטו. הם צחקו עליו, על החולצה המלוכלכת שלו שחסר בה כפתור ועל מכנסיו המרופטים ושערו הארוך מדי. הוא חש צביטת בושה, ואחר כך כעס. לא, בעצם זאת היתה קנאה. מפני שהדבר שרצה יותר מכול היה ללמוד שוב בבית הספר.
הוא זכר את היום, כמעט לפני שנה, שבו העירו אותו קולות הבכי של אמו. זה היה יוצא דופן, כי אמו כמעט אף פעם לא בכתה. בלב כבד הוא חצה את הצריף וניגש אליה. היא ישבה על מחצלת השינה שלה – זה היה אחרי שכבר מכרו את מעט הרהיטים שנותרו ברשותם – ראשה טמון בכפות ידיה, ולפני שאמרה מילה הוא כבר ידע מה הבעיה. אין לה כסף לשלם את שכר הלימוד שלו ושל מירה.
למירה, שהיתה צעירה יותר, זה לא הפריע כל כך. היא דווקא נהנתה להישאר בבית ולשחק כל היום. אבל אנאנד עדיין זכר את הכאב בלבו כשהניח בפינה את ספריו האהובים. (כעבור כמה חודשים נאלצו למכור אותם בחזרה לחנות הספרים המשומשים של סֶנגוּפּטָה.) הוא קיפל את תלבושת בית הספר – שני זוגות מכנסיים קצרים לבנים וחולצות כחולות שעל הכיסים שלהן סמל רקום והכיתוב: האקדמיה ההינדית לנערים – שבה היה גאה כל כך ושאותה נהג לכבס מדי יום בעצמו כדי שתהיה נקייה למשעי. (גם את התלבושת נאלצו למכור.) אבל הוא התאמץ להסתיר מאמו את העצב שחש. כבר היו לה כל כך הרבה צרות אחרות והוא לא רצה להוסיף עליהן. הוא לבש מכנסי חאקי ישנים ומוכתמים ואת החולצה המשובצת שהיתה הדוקה מדי מתחת לזרועות, והשתרך אל סככת התה של הָארוּ. הוא שמע במקרה משכן שהתגורר בהמשך הרחוב שהָארוּ מחפש נער שיעזור לו, כי הנער שעבד אצלו ברח.
"ואין פלא!" הוסיף השכן וגיחך ברשעות.
בתוך זמן קצר הבין אנאנד למה התכוון השכן. אבל הוא גם ידע שהתמזל מזלו שמצא בכלל עבודה. הזמנים היו קשים, ולאנשים מבוגרים רבים לא היתה עבודה. הם נאלצו לקבץ נדבות בפינות רחוב או גרוע מכך, הידרדרו לפשע ולאלימות. אנאנד שנא את גערותיו התכופות של הָארוּ ואת אגרופיו הנכונים תמיד להכות. אבל כשהמצב היה ממש גרוע, נהג לחשוב על הבעת פניה של אמו בסוף כל שבוע כשהגיע הביתה בריצה ונתן לה את שכרו. "ילד יקר שלי!" נהגה לומר ולחבק אותו, כשחיוך נדיר מאיר את פניה ומשווה לה מראה צעיר יותר. "לא הייתי יכולה להסתדר בלעדיך! איזה מזל שיש לי בן כמוך".
לרגע אחד הוא היה מאושר. לרגע אחד הרגיש שדבריה מפצים אותו על כל מה שאבד לו. אבל זה לא הקל את ההתמודדות בשאר ימות השבוע, במיוחד ברגעים כאלה.
כשצחוקם המלגלג של הילדים עדיין מהדהד באוזניו, הוא עצם את עיניו בחוזקה והידק את אגרופיו. אני רוצה שהחיים שלי ישתנו, אמר בלהט בלבו. הוא עצר את נשימתו עד שחש סחרחורת, כשהוא משקיע את כל כוחותיו במשאלה, ומשגר אותה ממנו והלאה כמו קַשָּׁת שיורה חץ מקשת. הוא היה יכול לחוש את משאלתו מפלחת במהירות את השמים, לוהטת ומאירה, ומתחברת למשהו, או למישהו. תחושת המגע היתה כה חזקה עד שגופו של אנאנד נזרק לאחור מעוצמת ההתנגשות. הוא פקח את עיניו בציפייה לראות את המשהו הזה. הוא לא ידע איזו צורה ילבש, אבל לא היה לו ספק שזה יהיה משהו פלאי וזוהר וקסום. ואולם כל מה שראה לפניו היו המדרכה המוכרת והמלוכלכת והזבל הרקוב שנערם בביבים.
***
"ילד!" צעק הָארוּ ברגע שמבטו נפל על אנאנד. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן? התבטלת בפינת הרחוב, מה? הייתי צריך להחטיף לך. אתה לא רואה שהלקוחות מחכים?" אנאנד מיהר אל השולחנות ושאל את האנשים לרצונם. רובם הזמינו רק תה. שני פקידים בדרכם למשרד הזמינו ממתקים כדי לקחת איתם. שני סטודנטים – בחור צעיר וחברתו, ניחש אנאנד – הזמינו מנת פּוּרי עם אָלוּ דוּם. כשהגיש להם את הלחמניות התפוחות המטוגנות ואת התבשיל החריף של תפוחי אדמה קירקרה בטנו של אנאנד, למבוכתו הרבה, והבחורה הצעירה נעצה בו מבט מסוקרן.
באותו הרגע הבחין אנאנד בזקן.
תחילה חשב שאולי הוא קבצן. הוא עמד בכניסה לסככת התה, עטוף ברדיד כותנה לבן מלוכלך והחזיק בידו מקל הליכה מקנה חִזרן זול. על כתפו היה תלוי תיק בד מרופט. שערו המאפיר היה סבוך ופרוע וזקנו מדובלל, ורגליו היו יחפות למרות הקור. אבל בניגוד לקבצנים אחרים, הוא לא הביט בשקיקה בצנצנות הזכוכית המלאות ממתקים. היה נדמה לאנאנד – אבל הוא בטח טעה – שמבטו של הזקן נעוץ בו. גם הָארוּ הבחין בזקן.
"אתה שם," צעק. "מה אתה רוצה? והכי חשוב, יש לך כסף לשלם על זה?" הזקן לא ענה. "ככה חשבתי!" אמר הָארוּ ועיוות את שפתיו. "אז זוז מכאן ואל תפריע ללקוחות שיש להם כסף."
הזקן עמד שם כאילו לא שמע כלל את צעקותיו של הָארוּ, ולרגע חשב אנאנד שאולי הוא לא לגמרי בסדר, כמו שמירה היתה עכשיו, אחרי מה שקרה לה. הוא חש צביטת אהדה כלפיו. "החוצה! החוצה!" צעק הָארוּ בקול רם עוד יותר. "אתה חושב שפתחתי כאן בית תמחוי, קבצן עלוב שכמוך? ילד, תעיף אותו מסככת התה שלי!"
אנאנד ניגש אל הזקן, אחז בזרועו והוביל אותו החוצה בעדינות. זרועו היתה קלה כל כך, כאילו היו בה נוצות ולא עצמות! הוא ציפה שהזקן ירעד מקור, כמוהו, כשעמדו בחוץ ברוח שנשבה עכשיו בעוצמה רבה עוד יותר וסיחררה מערבולות אבק וקרעי עיתונים ברחוב. "בוא, סבא," הוא אמר ברוך. "כדאי שתלך הביתה לפני שהוא ימשיך להעליב אותך". הזקן לא התנגד. הוא פסע בהכנעה בעקבות אנאנד אל פינת הרחוב. אולי אין לו בכלל בית? תהה אנאנד. הוא הופתע מתחושת הדאגה שהציפה אותו כשהיה עליו להשאיר את הזקן לבדו. הוא הרגיש כאילו הוא נוטש אותו. אבל זאת היתה תחושה מגוחכת, בהתחשב בעובדה שאנאנד ראה אותו בפעם הראשונה רק לפני כמה רגעים.
כשאנאנד הרפה מזרועו, התבונן בו הזקן. עיניו היו... כחולות? ירוקות? חומות נוצצות כמו עיני הנמר? אנאנד לא היה מסוגל להבחין. הוא רק ידע שכשהזקן הביט בו, משהו רטט בתוכו כמו זרם חשמלי.
"חכה כאן," אמר אנאנד מתוך דחף ורץ בחזרה אל סככת התה. "אני יכול בבקשה לצאת להפסקת התה שלי קצת יותר מוקדם היום?" שאל את הָארוּ בקול הלחישה המפוחד שבעל סככת התה אהב לשמוע.
הָארוּ הזדעף. "מה קרה?" הוא אמר בקול נבזי. "אמא שלך לא נתנה לך ארוחת בוקר?" אנאנד הבליג על כעסו והרכין את ראשו.
"נו טוב, אתה יכול ללכת," אמר הָארוּ לבסוף בקול זועף. "כי אין כרגע לקוחות. אבל כדאי מאוד שתחזור לכאן בעוד עשר דקות – או שאקצץ לך במשכורת." אנאנד הינהן, מזג לעצמו כוס תה, עטף כמה חתיכות פורי ישנות בפיסת עיתון קרוע ויצא שוב לפני שהָארוּ ישנה את דעתו.
הוא חשש שהזקן כבר לא יהיה שם, אבל הוא חיכה בדיוק במקום שבו השאיר אותו. דומה שהוא לא זז בכלל – כאילו היה פסל. אולי פשוט אין לו לאן ללכת, חשב אנאנד וחש צביטה קטנה בלבו.
"בבקשה," הוא אמר בחיוך, הושיט לזקן את כוס התה ותחב את הפורי לתיק שלו. "תשתה את זה. זה חם ונעים וישפר את ההרגשה שלך. הָארוּ אמנם אדם מרושע, אבל הוא יודע להכין תה טוב. תוכל לאכול את הפורי אחר כך." הוא אחז בידו של הזקן והידק את אצבעותיו סביב הכוס. "אני לא רוצה לזרז אותך, אבל יש לי רק כמה דקות. אחר כך אני חייב לחזור, או שהָארוּ באמת יקצץ לי במשכורת. ואני פשוט לא יכול להרשות לעצמי את זה."
הזקן הרים את הכוס בתנועה אחת חזקה וחלקה שהפתיעה את אנאנד, ושתה עד שהתרוקנה. "נתת לי את האוכל והשתייה שלך," הוא אמר. "אני מודה לך על כך." קולו היה עמוק ומחוספס כאילו עלה מקרקעית הנהר, והמילים בבנגלית יצאו מפיו במבטא זר קל, כאילו הגיע מארץ אחרת. הוא התווה סימן קטן באוויר מעל ראשו של אנאנד, מחווה שהילד לא ראה מעולם. אחר כך הסתובב ונעלם מעבר לפינה במהירות מפתיעה. אנאנד המהורהר פנה בחזרה לסככת התה. אמא צודקת, הוא חשב. זאת באמת הרגשה טובה להתחלק עם אחרים במה שיש לך. מה עוד יכול להסביר את תחושת החמימות שהציפה אותו פתאום, או את העובדה שלא היה רעב בכלל למרות שבביתו לא היה מה לאכול הבוקר, בדיוק כמו שניחש הָארוּ?
