“ספר מהולל, שהציב את מחברו כמועמד לפרס נובל לספרות, שלאורך רובו חשבתי שהוא מוערך יתר על המידה. אלבר כהן מתאר את הרומן הסוער והקשה בין יהודי ממוצא יווני, אזרח צרפת בעל תפקיד בכיר ביותר בחבר הלאומים בז'נווה של שנות השלושים, לבין אשתו הפרוטסטנטית הצעירה של אחד מעובדיו.
שאלתי את עצמי בזמן הקריאה, לאורך עמודים על גבי עמודים של הומור סרקסטי (מאומץ מדי) וקריקטורות חברתיות ארסיות של עשירים, של דיפלומטים, של יהודים, של משרתים ומי לא בעצם, למה לטרוח ארוכות כל כך כדי לתאר דמויות שהמחבר ממילא בז להן? הרי אפילו בפי גיבורו הוא שם בשלב כלשהו את המילים "החיים קצרים, למה לבזבז אותם על שנאה?".. ובעצם, גם הגיבור (שמזכיר במידת מה את הביוגרפיה של כהן עצמו) הוא דמות קשה מאוד לעיכול, על שלל תסבוכיו, על השנאה העצמית שהוא חש כגבר, כיהודי (הספר שטוף באנטישמיות עצמית, בתיאורים של דמויות אנטישמיות, וגם בגזענות אנטי גרמנית בוטה), כדיפלומט, כמאהב.
במהלך הרומן משולבים מדי פעם פרקים הכתובים בזרם התודעה. לדעתי, הקשר שלהם לדרך הסיפר הרגילה של מרבית הספר היה רופף, ומצאתי אותם לעיתים חובבניים, לעיתים ביזאריים, אבל אף פעם לא פיוטיים, כפי שיכולה להיות כתיבה כזו במיטבה.
שתי נקודות חיוביות בכל זאת גיליתי כאן: האחת היא תיאור משובב ובאמת מצחיק של חבורה משונה, קרוביו של הגיבור מן האי היווני הנידח שבו נולד, אשר באים לבקרו בז'נווה. המנטליות הפרובינציאלית היהודית-ספרדית הכבדה והתנגשותה עם ההווי הקלויניסטי של העיר הבינלאומית, מספקים לא מעט רגעים משעשעים. ואז, סוף הספר, התיאור המפואר והאכזרי של קריסת אותה אהבה מטורפת שהשתלטה לחלוטין על זוג הגיבורים. אושרו של אדם אינו יכול להיות תלוי במאת האחוזים בקשר האינטימי שלו עם אדם אחר. כאשר שני אנשים מנודים מהחברה, מבודדים במבחנה ששמה זוגיות, ולא נותר להם אלא זה את זו, אומר לנו כהן, גורלם נחרץ.”
